טלאי צהוב שנענד בידי יהודי ברומניה בתקופת השואה עמד להימכר בבית מכירות פומביות. לכאורה, עוד פריט היסטורי שעובר מידיו של אספן אחד לאחר. אלא שעמותת "יד עזר לחבר" ביקשה לעצור את המכירה, והמאבק על הטלאי הבודד הוביל את בית משפט השלום בחיפה לשאלה רחבה בהרבה: האם יש חפצים שגם כשהם נמצאים בבעלות פרטית, לבעליהם אסור לעשות בהם ככל העולה על רוחם?
עוד כתבות בנושא
פסק הדין ניתן בעקבות הליך משפטי שיזמה עמותת “יד עזר לחבר”, לאחר שנודע לה כי פריט מתקופת השואה עומד להימכר במכירה פומבית. העמותה הגישה בקשה לצו מניעה, בית המשפט נענה לבקשתה ועצר את המכירה. כעת, בפסק דין שניתן ביום ראשון השבוע, בית המשפט את העמדה העקרונית לפיה אין להפוך את שרידי השואה למוצרי אספנות הנמכרים בשוק הפרטי.
השופטת חוה קלמפרר-מרצקי קבעה כי הטלאי לא יוכל להימכר בשוק החופשי. הוא יישאר בבעלות בעל בית המכירות, אך אם ירצה למכור אותו - המכירה תתקיים בפיקוח בית המשפט ורק בעלי תפקידים במוזיאונים בישראל העוסקים בשימור זכר השואה ובהנצחתה יוכלו להשתתף בה.
הכי מעניין
טלאי צהוב | צילום: יד עזר לחבר
השאלה שעמדה בלב הדיון הייתה ברורה: מה הופך דווקא את הטלאי הזה לראוי להגנה מיוחדת? הרי טלאים צהובים נוספים שרדו את השואה, וחלקם כבר שמורים ומוצגים במוזיאונים. בעל בית המכירות אף טען כי אפשר לתעד את הפריט בצילום ובכך לשמר את זכרו.
בית המשפט חשב אחרת. הטלאי הזה, קבעה השופטת חוה קלמפרר-מרצקי, אינו חשוב רק בגלל צורתו, צבעו או נדירותו. חשיבותו טמונה בכך שהוא היה שם. אדם מסוים נאלץ לענוד אותו על גופו בתקופת רדיפת היהודים ברומניה. הוא אינו רק מספר את סיפור השואה, אלא הוא עצמו שריד ממשי שלה.
מסמך היסטורי מהשואה | צילום: יד עזר לחבר
מכאן גם דחה בית המשפט את האפשרות להסתפק בצילום. בעל בית המכירות טען בין היתר כי הטלאי אינו ייחודי, כי טלאים דומים נמצאים ביד ושם וכי ניתן לשמר את זכרו באמצעות צילום באתר בית העסק. בית המשפט דחה את הטענה. אפשר לצלם את הטלאי מכל זווית, אבל התמונה אינה יכולה לשמר את מה שהופך אותו לייחודי: המגע הישיר בינו לבין האדם שנאלץ לענוד אותו. בפסק הדין משווה השופטת את הדבר למזוודות שנותרו מקורבנות השואה ומוצגות באושוויץ. איש, היא מסבירה, לא היה מציע להשליך את המזוודות ולהסתפק בצילום שלהן.
במקרה של הטלאי, זהותו של האדם שענד אותו ידועה לבית המשפט, אף ששמו לא פורסם מטעמי צנעת הפרט. הוא ענד אותו במהלך רדיפתו ברומניה בתקופת השואה. לכן, קובעת השופטת, אין מדובר בעוד טלאי צהוב מתוך רבים שנותרו מאותה תקופה, אלא בפריט שנושא קשר ממשי לאדם מסוים ולסיפור הרדיפה שלו.
עוד כתבות בנושא
כדי להסביר את ההבדל, פונה פסק הדין דווקא לאירוע קרוב הרבה יותר: טבח 7 באוקטובר. דגל ישראל הוא חפץ נפוץ שקיימים ממנו מאות אלפים, מסבירה השופטת. אבל דגל שהתנוסס על בית בקיבוץ נחל עוז שנפגע ב-7 באוקטובר מקבל משמעות אחרת. מבחינה פיזית הוא אולי זהה לדגל שנמצא בכל בית אחר בישראל, אבל מבחינה היסטורית הוא אינו ניתן להחלפה משום שזה הדגל שהיה שם. באותה מידה, גם אם קיימים טלאים צהובים נוספים, הטלאי שנענד בפועל בידי אדם בזמן רדיפתו נושא בתוכו קשר שאין לטלאי אחר.
לדיון על גורלו של הטלאי הגיעו גם עשרות ניצולי שואה. בפסק הדין מתואר כיצד הם הסבירו את המשמעות שיש עבורם לטלאי הצהוב לא רק כחפץ היסטורי, אלא כסמל שנוגע בזיכרון האישי שלהם ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. נוכחותם המחישה עד כמה רחוקה המחלוקת מדיון מסחרי רגיל בשאלה מי רשאי למכור פריט שבבעלותו.
תעודת נישואין לצד טלאי צהוב | צילום: יד עזר לחבר
בעל בית המכירות לא חלק על חשיבותם ההיסטורית של פריטים מסוג זה. להפך: לדבריו, פריטים מוחשיים של ניצולי שואה הם "תיעוד היסטורי רם מעלה מהמדרגה הראשונה". המחלוקת הייתה על הדרך לשמר אותם. לדבריו, דווקא המסחר בפריטים מבטיח שלא יאבדו. הוא אף הציע להגביל את המכירה למשפחות של ניצולי שואה או לגופים ציבוריים העוסקים בהנצחת השואה.
בית המשפט הלך רחוק יותר. השופטת קבעה כי "לא יעלה על הדעת" שהטלאי יתגלגל לידיים פרטיות באופן שעלול לגרום לכך שייעלם מהעין הציבורית, יעבור לחו"ל או ייעשה בו בעתיד שימוש פסול. עם זאת, היא נמנעה מלהפקיע אותו מבעליו. הפתרון שנבחר היה להשאיר את זכות הקניין בידיו, אך להגביל באופן משמעותי את האפשרות למכור אותו. לא רק אספנים פרטיים בחו"ל לא יוכלו לרכוש את הטלאי, אלא גם ניצולי שואה ומשפחות של ניצולים לא יורשו להשתתף במכירה. החשש, לפי פסק הדין, הוא שהטלאי יעבור שוב בעתיד לידיים אחרות ובסופו של דבר "יאבד לעם היהודי בדורות הבאים".
הטלאי הצהוב שעמד למכירה יישאר בינתיים בבעלות פרטית. אבל בעקבות פסק הדין, לפחות דבר אחד כבר השתנה. מבחינה משפטית, הוא כבר אינו רק רכושו של אדם. הוא גם חלק מסיפור שהאינטרס בשימורו שייך לציבור כולו.
טלאי צהוב | צילום: יד עזר לחבר
ד”ר שמעון סבג, מייסד ומנכ”ל עמותת “יד עזר לחבר” ומייסד מוזיאון השואה בחיפה, אמר: “זהו פסק דין תקדימי והיסטורי. אמנם הוא מגיע באיחור של יותר מ־80 שנה, אך סוף־סוף נעשה סדר ונקבע כי פריטי שואה אינם סחורה העוברת מיד ליד ונמכרת לכל המרבה במחיר. מקומם של הפריטים האלה הוא במוזיאונים ובמוסדות של העם היהודי העוסקים בחקר השואה, בהנצחתה ובהנחלת זכרה לדורות הבאים".
"אלה אינם חפצים רגילים", הוסיף סבג. "מאחורי כל פריט עומדים אדם, משפחה, קהילה וסיפור חיים שנגדעו. הפריטים האלה חייבים להיות נגישים לציבור ולבני הנוער, כדי שיוכלו לראותם, ללמוד מהם ולהבין את משמעותה של השואה. אסור שהם ייעלמו באוספים פרטיים, ובוודאי שאסור שיגיעו לידיהם של מי שמבקשים לעשות מהם רווח כספי. בעבר אף נודע לנו על פריטי שואה שהוצעו במכירות פומביות והגיעו לידיהם של בעלי עבר נאצי או משפחות המזוהות עם הנאצים - מציאות שאי אפשר עוד להשלים עמה".
מסמך היסטורי מהשואה | צילום: יד עזר לחבר
לדבריו, "כאשר בישרתי היום לניצולי השואה המתגוררים בבית החם של עמותת ‘יד עזר לחבר’ על פסק הדין, ראיתי התרגשות ושמחה שלא ראיתי זמן רב. הם אמרו: ‘יש שופטים בחיפה ויש שופטים בישראל’. מבחינתם, זהו פסק דין שהיה צריך להינתן לפני שנים רבות, וטוב שניתן עוד בחייהם".
"זהו אחד הימים המרגשים והצודקים ביותר במאבק למען כבודם של ניצולי השואה ולמען שמירת זכרם של ששת המיליונים", סיכם סבג. "לא נאפשר עוד זילות של זכר השואה, ולא ניתן שפריטים היסטוריים יימכרו כאילו מדובר בבזאר או בשוק. פריטי השואה אינם רכוש מסחרי - הם שייכים לזיכרון של העם היהודי ושל האנושות כולה”.
עוד כתבות בנושא
