לרגע אחד, קצר וחולף היה נדמה שיש גבול ליכולת של בג"ץ ושלטון המשפטנים לאתרג את עצמם ולהגן זה על זה. היה נדמה שגם השופט יצחק עמית מבין שיש סף של ציניות שהציבור הישראלי כבר לא יספוג בשקט. אלא שלאט־לאט התברר שזו הייתה, במקרה הטוב, מראית עין, ובמקרה הרע תרמית מתוכננת היטב להרגעת הרוחות הסוערות, עד לסתימת הגולל הסופית שהתרחשה השבוע בהחלטת בג"ץ. ההחלטה הזו הוכיחה שוב שבבית המשפט העליון האמת והצדק נמצאים רק במקום השני, הרחק מאחורי אינסטינקט ההגנה העצמית של בכירי המערכת.

נזכיר בקצרה את מה שהשופט עמית היה רוצה שהציבור ישכח. ביולי 2024 נעצרה קבוצה מלוחמי "כוח 100" בשדה תימן, בחשד לפגיעה במחבלים עזתים כלואים, אירוע שעורר זעם ציבורי עצום כלפי הפרקליטות הצבאית. כעבור כחודש, בניסיון להטות את דעת הקהל לטובתם, הדליפו אנשי הפרקליטות הצבאית סרטון מבושל לערוץ 12, כולל מסגור מגמתי שנועד להרשיע את החיילים בכיכר העיר. הסרטון הפך במהרה לעלילת דם של ממש נגד לוחמי הכוח, נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל כולה – עלילה שהודהדה בכל רחבי העולם וגרמה נזק תדמיתי ומוסרי אדיר.

הדרישה הציבורית לחקור את מקור ההדלפה החמורה מוסמסה. המערכת סיפקה תשובות מתחמקות, כולל הגשת תצהיר שקרי לבג"ץ, עד שלבסוף רעדה האדמה: הפצ"רית נאלצה להודות כי היא זו שאישרה את ההדלפה לתקשורת. הגילוי הוביל להלם ציבורי ולתחושת זעם עמוקה. נורא היה לגלות שמי שאמורים להיות אמונים על רדיפת הצדק היו מוכנים להקריב חיילים ולפגוע במדינת ישראל, והכול כדי להגן על עצמם.

לנוכח חומרת האירועים, קמה דרישה ציבורית נוקבת למצות את הדין עם האחראים ולנהל חקירה עצמאית כדי לברר עד לאן הגיעה השחיתות. עלו שאלות קשות: האם היועצת המשפטית לממשלה ואנשיה שהלכו יד ביד עם הפצ"רית היו מודעים לשקר, ואולי אף חלק ממנו, או שמא הם הוטעו באמצעות אנשי הפרקליטות הצבאית? ההבנה הפשוטה, שאפילו שופטי בג"ץ נאלצו להכיר בה תחילה, הייתה שגלי בהרב־מיארה ואנשיה מנועים מלעסוק בחקירה, שכן הם מצויים בניגוד עניינים מובנה. הציבור נשא עיניים אל בית המשפט העליון ותהה: האם בג"ץ ישתף פעולה עם הכסת"ח ויגן על היועמ"שית כנציגת שלטון המשפטנים, או שיבין שהפעם נחצה קו אדום ושנדרשת חקירה חיצונית לחלוטין?

ההחלטה של שר המשפטים להעביר את סמכויות הפיקוח לגורם חיצוני ובלתי־תלוי זכתה לאישורו העקרוני של בג"ץ בעתירת "משמר הדמוקרטיה". באותו הרגע, כאמור, היה נדמה שנותר אצל הנשיא יצחק עמית שביב של הגינות. אלא שאז החל מסע המסמוס האיטי והשיטתי.

זה התחיל בפסילה ה"טכנית" של נציב תלונות השופטים, השופט בדימוס אשר קולה, מלשמש כמפקח על החקירה. משם עברנו לעוד מסמוס ועוד פסילה, כאשר גם מינויו של השופט בדימוס יוסף בן־חמו בוטל על ידי בית המשפט. חודשים חלפו, שר המשפטים התקשה למצוא מועמד שיעבור את מסע הייסורים והקריטריונים של בג"ץ, והחקירה התנהלה בינתיים ללא שום מפקח חיצוני. ואז הגיע אקורד הסיום: המשטרה הודיעה כי סיימה את פעולות החקירה ולא מצאה תשתית למעורבות מחוץ לפרקליטות הצבאית, היועצת המשפטית של משרד המשפטים מיהרה לקבוע שפרקליט המדינה כבר אינו מצוי בניגוד עניינים, והשופטים עמית וכבוב פרסמו השבוע החלטה שנותנת אישור למהלך כולו. המערכת סידרה לעצמה את האפשרות להחזיר את המושכות לפרקליט המדינה, שיוכל כעת לקבור סופית את החקירה ולהגן על עמיתיו ועל הבוסית שלו.

היחיד שהצביע על הכשל המבני במצב הוא השופט דוד מינץ, בדעת המיעוט. מינץ הבהיר את המובן מאליו מתוך תפיסה של ביקורת מוסדית בריאה: אי אפשר להשתמש בחקירה משטרתית שנוהלה ללא המפקח החיצוני – שהיה תנאי הכרחי לקיומה ולניקיונה – כדי לטהר את מי שהיה זקוק לאותו פיקוח מלכתחילה. כדבריו הקולעים: "אם הרכבת יצאה מהתחנה ואף אם הגיעה לתחנה הסופית, בהיעדר גורם מפקח לא ניתן להבטיח שהיא אכן הגיעה לתחנה הנכונה".

השורה התחתונה ברורה: בג"ץ, בראשות יצחק עמית, מוכיח שוב שלמערכת המשפט בישראל חשוב להגן על שלטון המשפטנים הרבה יותר משחשוב לה להביא את האמת והצדק לאזרחיה ולחייליה של מדינת ישראל. האפשרות לפרק את מעגל הכוח הסגור הזה ולהשיב את הצדק למדינה היא אחת השאלות הקריטיות והגדולות ביותר שיעמדו למבחן בבחירות הקרובות.