יורם כהן הוא שחקן הרכש המשובח ביותר שגדי איזנקוט הצטייד בו לקראת פתיחת הקלפיות. מן הסתם כהן נרכש בזכות הכישורים שהביאו למינויו בעבר לראש השב"כ, וכמובן בזכות הניסיון שצבר בינתיים. אחרי הכול, אם אכן איזנקוט ירכיב את הממשלה הבאה, היא תזדקק לביטחוניסטים מנוסים כמותו. אויבי ישראל לא יתנדבו לספק לה ימי חסד. אין להם שום דבר אישי נגד נתניהו, יש להם בעיה עם כולנו.

כזכור, נתניהו מינה את כהן לראש השב"כ על אפה ועל חמתה של התקשורת הממוסדת. המחמאה היחידה שקיבל ממנה בימים ההם אמרה ש"הוא דתי, ויחד עם זאת אחראי וממלכתי", כדברי אמנון אברמוביץ'. היום היא כבר מחבבת אותו פי כמה, בין השאר בגלל איבתו הלא כבושה לנתניהו. בדומה לבכירים רבים אחרים במערכת הביטחון שנתניהו מינה, כהן הפך אחרי פרישתו למתנגד שוצף של ראש הממשלה, שוחר הדחתו. אגב, לא הגיוני שכל הבכירים טועים או מעלילים ונתניהו הוא דווקא ראש ממשלה למופת, אך מוזר שאיש מהם לא דחה בשעתו את הצעת המשרה. האם עיניהם נפקחו רק אחרי המינוי? הם לא שמעו שמועות קודם לכן?

כהן עד כדי כך עוין את נתניהו, שהוא תומך כעת בהחייאת "חוק הנאשם", שאפילו ממשלת בנט־לפיד נמנעה מלחוקק בסופו של דבר. בהופעה בחוג בית לפני ימים אחדים הוא הביע צער עמוק על כך שהחוק סוכל על ידי "גורמת מסוימת", הלא היא איילת שקד. "אני מאוד מקווה שנצליח לעשות את זה (בקדנציה הקרובה)", אמר. כביכול, המשאלה הזו אינה קשורה עוד לעתידו של נתניהו: אם ינצח בבחירות, החוק לא יעבור; אם יפסיד, הוא ממילא יורחק לאופוזיציה וכנראה יפרוש מהחיים הפוליטיים. רק מנהיגים עתידיים יינזקו מהחוק, במקרה שיסתבכו בפלילים. אבל ראש השב"כ לשעבר חשב בעיקר על נתניהו כשאמר מה שאמר, ולפיכך זה עצוב ומוזר, גם אם מדובר בתרחיש תיאורטי בלבד. חשבון נפש אמיץ לאור אירועי השנים האחרונות היה אמור להוביל אפילו את מתנגדי נתניהו למסקנה הפוכה: חוק הנאשם הוא רעיון רע מאוד, עיוות שערורייתי של רצון הבוחר, פתח לדיקטטורה פרקליטותית.

נזכיר נשכחות: בשנת 2001 תוקן חוק יסוד הממשלה באופן שקבע כי ראש ממשלת ישראל יודח רק לאחר הרשעתו בפסק דין חלוט ובעבירה שיש עימה קלון. תיקון החוק נועד למנוע מצב בלתי נסבל שבו התביעה הכללית תטיל וטו על החלטת הבוחר באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ועוד לפני שניתנה לו הזדמנות להוכיח כדבעי את צדקתו. אלמלא התיקון, נתניהו היה נאלץ לפרוש כבר בינואר 2020, אחרי ששליח מטעם הפרקליטות חצה במרוצה את רחוב צלאח א־דין בירושלים, והגיש למזכירות בית המשפט המחוזי את כתב האישום החמור נגדו. ייתכן שנתניהו היה צריך אז לפרוש מרצונו ולהקריב את טובתו על מזבח טובתה של האומה, אבל רק מרצונו, לא מכוח הסמכות של אדם אחד ויחיד – היועץ המשפטי לממשלה. אם התיקון משנת 2001 יבוטל בכנסת הבאה, וחוק הנאשם יבוא במקומו, כוחו של היועץ יהיה שקול כנגד כל פנקס הבוחרים.

היום, כשאנחנו כבר יודעים מה עלה בגורלו של סעיף האישום המרכזי נגד נתניהו, סעיף השוחד בתיק 4000, מתבהרת עוד יותר האיוולת והעוולה שבחקיקת חוק הנאשם. בית המשפט כבר המליץ פעמיים לתביעה לגנוז את הסעיף הזה, לאחרונה לפני שלושה חודשים בלבד, אך היא עדיין מתבצרת בסרבנותה ואף אינה טורחת להשיב לשופטים, משחקת לידי אלה שחשדו מראש כי חיפשה תואנה להדחת ראש ממשלה מהימין. חקיקת חוק הנאשם רק תגדיל את תיאבון השררה שלה ואת יצר התערבותה בחיים הפוליטיים. עדיף להעביר במקומו חוק אחר, החוק הצרפתי, זה שימנע העמדה לדין של ראש ממשלה מכהן. אם הכנסת הבאה באמת רוצה להתמסר לאתגר ריפוי ואיחוי לאומי, היא תצטרך להעביר אותו ברוב גדול.