תחקיר של העיתונאים נטעאל בנדל ואמיר אטינגר בידיעות אחרונות חשף בשבת שעברה את "קבורת החמור" של חוק גירוש משפחות מחבלים.

החוק נכנס לספר החוקים בנובמבר 2024 במטרה לסייע למנוע טרור והסתה. ההיגיון שלו פשוט: אם בן משפחה של מחבל ידע על הפיגוע והיה יכול למנוע אותו, או אם הסית לטרור בעצמו - לשר הפנים תהיה הסמכות לגרשו מישראל בכפוף לשימוע.

החוק, שרוב מוחלט של חברי כנסת מסיעות שונות תמכו בו, נועד לגדוע את התופעה שבה בני משפחות מגדלים ומחנכים לטרור, וליצור הרתעה ממשית. אך מרגע שהחוק הונח על השולחן בחודש פברואר 2023, החלה מסכת עיכובים ומסמוס מכוון מצד הייעוץ המשפטי לממשלה במשך שנה וחצי. חברי הכנסת המתינו שוב ושוב לקבלת עמדת היועמ"שית, ויצאו מדעתם מול מה שנראה כסחבת מכוונת. המשפחות השכולות הגיעו לוועדות וזעקו מכאב, אך נענו בעיקר בדחיות ובתירוצים בנוסח "אנחנו בדיונים".

לבסוף, למרות התנגדות הייעוץ המשפטי, החוק נחקק ברוב גדול וחוצה מחנות, ועבר לשלב היישום. כאן החל הסיכול בשטח.

בניגוד לחוקים אחרים שהקואליציה הנוכחית העבירה בשנים האחרונות, במקרה הזה לא הוגשה כל עתירה לבג"ץ בניסיון לבטל אותו - אולי בגלל ההבנה שמדובר בחוק ביטחוני מהמעלה הראשונה, אשר יהיה קשה ציבורית לפעול נגדו בימים שלאחר טבח 7 באוקטובר. אלא שמתברר שבמדינת ישראל של שלהי שנת 2026, שבה הייעוץ המשפטי עושה ככל העולה על רוחו, גם עתירה לבית המשפט העליון כבר איננה הכרחית כדי לעצור חקיקה ראשית של הכנסת.

לאחר כניסת החוק לתוקף החלה משטרת ישראל לעמול על גיבוש רשימות של בני משפחה תומכי טרור של מחבלים. את המלאכה נטל על עצמו סנ"צ אודי רונן, שבמסגרת תפקידו במחוז ירושלים היה אמון על הטיפול בסוגיית ההסתה לטרור במחוז שחולש ממילא על כ־60 אחוזים מכלל מוקדי ההסתה בארץ.

רונן מונה לימים בידי המפכ"ל לעמוד בראש המדור למניעת הסתות לטרור, בין השאר לשם יישום החוק הזה, ומינויו סוכל מאז. כשהחל לשקוד על הכנת רשימות של מועמדים לגירוש התואמים את התבחינים שנקבעו בחוק, הוא נחשף להיקף המזעזע של התופעה: בני משפחה של מחבלים הפכו לגיבורים, וקרובי משפחה התפארו בתמונות מהפיגועים ברשתות החברתיות.

במשטרה הכינו שלושה מכתבי זימון לשימוע למועמדים לגירוש. המעשה הכה בתדהמה את הרחוב הפלסטיני, הידוע בתמיכתו בטרור על כל צורותיו גם לאחר 7 באוקטובר. אלא שאז נכנס לפעולה המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון. הוא זימן דיון דחוף עם גורמי המשטרה ומשרד הפנים, ותהה מדוע מטפלים בבקשות הגירוש.

כשסנ"צ רונן הבהיר שהמשטרה שוקדת על עשרות ומאות בקשות בהתאם ללשון החוק, שאל אותו לימון אם הוא זוכר שמדובר ב"פגיעה קשה בזכויות אדם". תשובתו של רונן הייתה נחרצת: יש חוק, ותפקיד המשטרה הוא לאסוף את המידע ולהעבירו לשר הפנים, ללא סייגים שאינם מופיעים בחוק.

אלא שבמדינת ישראל התהפכו היוצרות, והפקיד הפך למי שעל פיו יישק דבר. לימון הורה למשטרה לעצור את יישום החוק, וראש אגף החקירות בועז בלט הנחה את המשטרה לחדול מהכנת בקשות הגירוש. בתחילה מפכ"ל המשטרה דני לוי ביטל את ההנחיה של בלט ואפשר לרונן להמשיך בעבודתו, אך הלחץ המשפטי לא פסק.

לימון פעל מאחורי הקלעים, והורה ליועצות המשפטיות של משרד הפנים - שעבודת השר נסמכת עליהן - לא להעביר אליו את הבקשות. מאז 130 בקשות גירוש תקועות כאבן שאין לה הופכין. החוק הפך לאות מתה.

המסר ברור וקודר: גם כאשר מדובר בחוק שגורמי ביטחון רבים סברו שהוא חשוב ומרתיע, ואף מסייע לביטחון אזרחי המדינה, גם כאשר החוק נכנס לספר החוקים של כנסת ישראל כדת וכדין, ואפילו לא אותגר בבג"ץ - ברודנות הפקידותית שאנחנו חיים בה רק גורם אחד יקבע אם החוק יסוכל או ימומש, והוא ממש לא נציג הציבור.

עו"ד מיכאל דבורין הוא פרקליטו של סנ"צ אודי רונן