החלטת ממשלת ישראל בעניין מועצת הרשות השנייה, והסערה הציבורית והמשפטית שפרצה בעקבותיה, אינן עוד ויכוח טכני על מינויים או על הרכבי ועדות. זהו שיאו של משבר חוקתי עמוק, המציב סימן שאלה מדאיג מעל המוסכמה הבסיסית ביותר של השיטה הדמוקרטית: האם מדינת ישראל עדיין מתנהלת על פי חוק, או שמא על פי רצונם של השופטים?
נחזור ללשון החוק הפשוטה. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קובע תנאי ברור וחד־משמעי, שאינו נתון לפרשנות: מועצת הרשות תוכל לפעול רק אם הרכבה אינו פוחת משני שלישים מחבריה.
המחוקק הישראלי, שהוא הריבון, ביקש להבטיח כי גוף רגולטורי רב־עוצמה, המשפיע על שוק התקשורת ודרכו על התודעה של כולנו, לא יקבל החלטות בהרכב חסר ומצומצם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
והנה, בצעד חסר תקדים בחר לאחרונה בג"ץ לפסוע צעד ענק אל תוך הטריטוריה החקיקתית. באקרובטיקה שיפוטית מדהימה קבע בג"ץ כי המועצה תוכל להמשיך ולפעול גם בלי לעמוד בתנאי של שני השלישים. במילים פשוטות: בג"ץ מחק סעיף מפורש מספר החוקים, וכתב תחתיו חוק חדש.
כאשר הממשלה ניצבת מול מציאות שבה החוק הכתוב אומר דבר אחד, והנחיית בית המשפט אומרת דבר הפוך, המשבר אינו רק פוליטי – הוא קיומי לשיטת הממשל שלנו.
בניגוד לנרטיב שמנסים לקבע באחרונה בשיח הציבורי, במדינה דמוקרטית בית המשפט אינו הרשות העליונה. הוא לא הרשות החשובה או החזקה ביותר, ושאר הרשויות אינן כפופות למרותו ולשליטתו הבלעדית.
יש שם אחר לשיטת משטר שקיים בה פוסק עליון יחיד שכולם נתונים למרותו, והוא עצמו אינו כפוף לדבר. השם הזה אינו דמוקרטיה.
ליבת הדמוקרטיה עוסקת בביזור הכוח באמצעות מערכת של בלמים ואיזונים. בתוך המערכת הזו הרשות השופטת אמונה על אכיפת החוק, אך היא עצמה כפופה לו.
סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה קובע במפורש: "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". השופט חופשי מלחצים פוליטיים, אך הוא נתון תחת מרותו המוחלטת של החוק.
במשך שנים המוסכמה בשיטת המשפט הישראלית הייתה ברורה: אם בית המשפט מפרש חוק בצורה שאינה תואמת את כוונת המערכת, הדרך פתוחה בפני הכנסת לשנות את החוק ולייצר מציאות משפטית חדשה.
אפילו נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרן ברק הדגיש בפסק דין המזרחי המפורסם כי "אם הפירוש שנראה לבית המשפט כנכון אינו נראה למחוקק, בידי המחוקק הכוח לשנות את החוק, ובכך לשנות את הפירוש להבא".
אלא שהמוסכמה הזו התנפצה. תחילה הומצא הביטוי המגונה "חוק עוקף בג"ץ", שהפך כלי לניגוח של עצם זכותה של הכנסת לחוקק. בהמשך עבר בית המשפט לפסוק לא פעם על פי ערכים סובייקטיביים ועמומים המומצאים אד־הוק.
אך האתגר הדמוקרטי מחריף שבעתיים כאשר בית המשפט בוחר לפסוק בניגוד מפורש למילים הכתובות בחוק – כפי שראינו בפסק הדין בעניין הליך מינוי נציב שירות המדינה, וכפי שאנו רואים כעת בפרשת הרשות השנייה.
כאשר הפסיקה אינה מבוססת על חוק, ואף סותרת אותו, הכנסת והממשלה נותרות חסרות אונים במערכת האיזונים. שינוי חקיקה לא יועיל מול בית משפט שבוחר במודע להתעלם מלשון החוק.
החלטת הממשלה בנושא הרשות השנייה והטלטלה שפרצה בעקבותיה הן תמרור אזהרה בוהק. הן אינן נובעות מ"זלזול בשלטון החוק", אלא מתגובה למצב שבו שלטון החוק הוחלף בשלטון השופטים.
הגיעה העת לשאול ביושר: האם בית משפט שפוסק בניגוד לחוק הכתוב הוא עדיין כוח מאזן ומרסן בדמוקרטיה, או שמא הוא הפך לרשות החותרת תחתיה, ומאלצת את שאר הרשויות לפעול בתוך כאוס חוקתי?