הסיבה האמיתית למאבק של הפרקליטות במינוי יהודה אליהו

מינויו של יהודה אליהו למנהל רשות מקרקעי ישראל הוא פרק נוסף בסדרה ארוכה של תפקידים שהממשלה הנוכחית מבקשת לאייש, אך הם נעצרים במערכת המשפט. כל מינוי בכיר של הממשלה הזאת נפתח כהליך מנהלי ומסתיים במלחמת חפירות בבג"ץ. כל מינוי מגיע עם בעיות משלו, שמעוררות התנגדות של היועצת המשפטית לממשלה ודיונים ממושכים בבית המשפט, שבהם הממשלה נדרשת לגייס ייצוג נפרד. גם המינוי של אליהו הגיע השבוע לדיון בבג"ץ, ושופטיו קבעו כי יש לבטל את המינוי שכבר אושר בממשלה ולהחזיר אותו לוועדת האיתור, תוך החלפת שניים מחבריה.

בעתירות נטען כי נפלו "פגמים בהליך המינוי", וכי הוא נגוע בניגוד עניינים בשל הקרבה רבת השנים בין אליהו לשר האוצר סמוטריץ'. לפני המינוי שימש אליהו ראש מִנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, ייסד את עמותת רגבים יחד עם סמוטריץ', והיה מנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין. בדיון שנערך השבוע ציינה השופטת וילנר כי "ההחלטה לוקה בלא מעט פגמים, ויש פגמים שאי אפשר להבליג עליהם", והשופט כבוב קבע כי "בעל הזיקה (לשר סמוטריץ'; ר"מ) זוכה ליתרון אבסולוטי על פני המועמדים האחרים".

בסופו של דבר קיבלה הממשלה את הצעת ועדת האיתור והחזירה את ההחלטה לוועדה. על פניו, אין שום דבר שמונע מוועדת האיתור למנות שוב את יהודה אליהו, שממשיך בינתיים בתפקיד ממלא מקום מנהל רמ"י. אבל אם הכנסת תתפזר לפני שהמינוי יאושר מחדש, תוכל היועמ"שית לטעון שממשלת המעבר אינה יכולה למנות בכירים (אלא אם מדובר במינוי רמטכ"ל ב"ממשלת שינוי").

לא נראה שיש למישהו בעיה עקרונית עם הניסיון המקצועי של אליהו, ועל כך מעיד מכתב תמיכה שפרסמו ראשי רשויות מכל רחבי הארץ בבוקר הדיון בבג"ץ. בין החותמים עליו: יו"ר מרכז השלטון האזורי שי חג'ג', יו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות יאסר גדבאן, ראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן, ראש המועצה האזורית אשכול מיכל עוזיהו, יו"ר מועצת יש"ע ישראל גנץ, וכן ראשי רשויות מעוטף עזה, מקו העימות בצפון ומערים במרכז הארץ.

אפילו היועמ"שית ובג"ץ אינם טוענים שהמינוי אינו ראוי, אלא רק לפגמים בהליך. הטענה העקרונית נגדו - הזיקה האישית לשר בממשלה, שנובעת מעצם ההיכרות והעבודה המשותפת - איננה צריכה לפסול אדם ממינוי לתפקיד בכיר. למעשה, ההפך הוא הנכון; כמעט בלתי אפשרי למנות מנכ"לים או בכירים אחרים בלי שהשר יכיר אותם. שרים בוחרים בדרך כלל אנשים שעבדו איתם בעבר, שהם סומכים עליהם ושמכירים את המדיניות שהם מבקשים לקדם. במקרה של זיקה אישית, יש צורך משפטי להציג הצדקה בדמות "כישורים מיוחדים" של המועמד, ואליהו אכן הציג אותם בפני הוועדה שהחליטה על מינויו.

כללים אחידים וברורים הם הבסיס להתנהלות תקינה של רשויות המדינה. אלא שצבר הפעמים שבהן הייעוץ המשפטי לממשלה בחר להתנגד למינוי של הממשלה, גם כשהמינוי עמד בכל הכללים החוקיים הנדרשים, מעלה חשד שיש פה משהו אחר מענייניות. שיש סטנדרט אחד שהממשלה הזאת צריכה לעמוד בו, וסטנדרט אחר לממשלות אחרות.

אביחי מנדלבליט היה יו"ר ועדת האיתור שאישרה את מינויו של ד"ר גיל לימון לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אחד התפקידים המשפיעים ביותר בשירות הציבורי. חרף העובדה שלימון שימש במשך שנים כיועצו האישי הבכיר של מנדלבליט, איש לא דיבר על "ניגוד עניינים". בהליך המינוי של היועצת המשפטית עצמה נפלו "פגמים", כשהתברר שאחת הממליצות שלה אינה מכירה אותה מקצועית, וכאשר יו"ר ועדת האיתור, השופט אשר גרוניס, קבע שאין לה הניסיון המקצועי הרלוונטי לתפקיד ("זה כמו למנות תת־אלוף לרמטכ"ל"). כשהממשלה הקודמת ביקשה למנות את עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית, ועדת המינויים פסלה את המינוי בשל זיקה פוליטית משמעותית לשר הממנה (בני גנץ), הממשלה התעלמה מהפסילה ומינתה אותו בכל זאת; בג"ץ לא התערב.

מתברר שיש מינויים שעושים האנשים הנכונים, ואז אפשר להבליג על פגמים, ויש מינויים שעושים האנשים הלא נכונים, ואזי כל תנאי סף וניגוד עניינים נבחנים בזכוכית מגדלת. העניין הוא לא המינוי הספציפי הזה, אלא ערעור על עצם היכולת של הממשלה לפעול והעברת סמכות ההחלטה לידי מערכת המשפט, שהפכה לוועדה עליונה לאישור מינויים.

מסונדלים מראש

הסיבה האמיתית מאחורי כל המאבקים הללו היא שמינויים הם מדיניות. שרים אינם נבחרים כדי לחתום על מסמכים אלא כדי להוביל שינוי בתחומים שבאחריותם, ולשם כך הם זקוקים לאנשי מקצוע שמאמינים באותה דרך ופועלים למימושה. אין לשר דרך לקדם מדיניות שהוא חפץ בה, מתוך תפיסת העולם העקרונית שבשמה הוא נבחר, מבלי להציב את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. מנכ"ל שמתנגד בליבו לכיוון שהשר מוביל, או אדיש לו, ימצא אלף דרכים "מקצועיות" לעכב, לרכך ולסכל אותו - לא מתוך זדון בהכרח, אלא מפני שכל אדם, ובוודאי כל בעל תפקיד בכיר, פועל מתוך מערכת ערכים משלו.

זו בדיוק הסיבה שבגללה תהליכי מינוי הם זירה פוליטית מובהקת בכל דמוקרטיה בעולם, לא רק בישראל. אחרת, איזו משמעות יש להיותך השר הממונה? אם הבחירה בין מועמד למועמד צריכה להיעשות אך ורק על פי קריטריונים "אובייקטיביים" שאינם קשורים כלל להשקפת עולמו של השר, מרוקנים מתוכן את עצם הרעיון של ממשלה נבחרת המיישמת מדיניות. הציבור איננו בוחר מפלגה כדי שזו תמנה פקידים סתמיים חסרי דעה, אלא כדי שתגשים סדר יום, וזה קורה באמצעות אנשים.

ההתנגדות לאליהו, כך נראה, נובעת בעיקר ממה שהוא מייצג. הרי סמוטריץ' רוצה אותו בתפקיד דווקא בגלל השותפות האידיאולוגית. אליהו מגיע מעולמות ההתיישבות - ממנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, מעמותת רגבים. אפשר לאהוב את זה ואפשר גם להתנגד, אבל ברור שזהו מינוי שמבטא היטב את סדר היום של הממשלה הנוכחית. התנגדות לסדר יום אידיאולוגי צריכה להתבטא בשדה הפוליטי, לא המשפטי.

כן, יש לו אג'נדה

מינויו של יהודה אליהו לא הגיע בחלל ריק. במהלך הקדנציה הנוכחית ניהלו שרי הממשלה מאבק חזיתי עם ינקי קוינט, המנהל הקודם של רשות מקרקעי ישראל. קוינט פעל להגדלת היצע הדירות בכל הארץ, אך התנגש שוב ושוב עם הממשלה סביב סוגיות של התיישבות. ראשי מועצות בגליל טענו כי מדיניות רמ"י מונעת מהיישובים להתרחב, ומדירה בפועל משפחות יהודיות צעירות מהתיישבות בלב הגליל.

המחלוקת הקונקרטית ביותר נגעה להנחות על קרקע באזורי עדיפות לאומית. הממשלה קידמה שורת החלטות שנועדו לעודד הגעת אוכלוסייה לגליל ולנגב, ובהן הגדלת תקרת ההנחה על רכיב הקרקע מ־450 אלף שקל לכ־900 אלף שקל, לצד הרחבת ההנחות למשרתי מילואים, לעיתים עד 90% מערך הקרקע. בפועל, לדברי שרים וחברי כנסת, המחירים באזורים הללו האמירו עד ל־1.5 מיליון שקל, כך שההנחה המוגדלת נשחקה תחת עליית מחירי הקרקע עצמם. שר התפוצות עמיחי שיקלי למשל טען כי "קוינט מטרפד את מדיניות ממשלת ישראל בשורה של צעדים קשים ביותר לציבור המשרתים", ושרת ההתיישבות אורית סטרוק טענה כי קוינט הפך את החלטות הממשלה בנושא ההנחות בקרקע ל"אות מתה", ושבפועל הוא מונע שיווק קרקעות בהתיישבות הכפרית בגליל ובנגב, גם לאחר שהנושא הוגדר כאסטרטגי בהובלת ראש הממשלה. זו איננה רק בעיה של התיישבות, אלא גם של ריבונות. ההתיישבות היהודית במרכז הגליל הפכה למיעוט קטן במרחב, ובממשלה חשו שבזמן שהם מנסים לקדם את התרחבות ההתיישבות היהודית בגליל, היישובים היהודיים שם נחנקים תחת מחירי קרקע וחסמים מנהליים.

קוינט השמיע בתגובה טענות משלו ובהן התנגדות למנגנון ועדות הקבלה, שלטענתו נועדו לשמור את הקרקעות לילדי התושבים הקיימים במקום לשחררן לציבור הרחב. אבל האירוע כולו רק ממחיש את הנקודה: כאשר מנהל מרכזי במערכת הציבורית איננו שותף לתפיסות העקרוניות, קשה מאוד לקדם מדיניות, ולא משנה כמה החלטות הממשלה מעבירה.

אליהו לא נכנס לתפקיד ניטרלי שהתפנה במקרה, אלא לתפקיד שבשנים האחרונות ניטש סביבו מאבק גלוי בין הממשלה ובין מי שהיה אמור לבצע את מדיניותה. מינויו של אליהו הוא הכרעה שהממשלה מבקשת לממש, וזאת באמצעות מינוי אדם שמזוהה מראש עם הכיוון שהיא רוצה לקדם, במקום להמשיך להיאבק על יישום מדיניות מול מנגנון בירוקרטי שיש לו תפיסת עולם עצמאית. ימים יגידו אם מינויו של יהודה אליהו הוא נכון וטוב, ואם השיג את היעדים שהממשלה ציפתה להם. אבל אין לממשלה דרך אחרת להשיג את יעדיה אם נבצר ממנה להציב בתפקיד אדם שהיא סבורה שיוביל את המדיניות שהיא מבקשת לקדם. בסופו של דבר, גם הוא וגם הממשלה ייבחנו על כך. מי שמבקש למנוע מהממשלה למנות אנשים ראויים, איננו שומר על השירות הציבורי אלא רק מפריע לממשלה לבצע את מלאכתה.