השמאל הישראלי כינס לעצמו בית לורדים, העניק לו את המותג ההיסטורי "אסיפה מכוננת", ויצא לדרך עם פרויקט "חוקה למולדת". הוא לא הציע בחירות לאסיפה מכוננת, לא מאמץ הסברתי כדי לקבל מנדט ציבורי, לא ניסיון אמיתי לייצר שולחן משותף של המחנות הגדולים בישראל. הוא פשוט הקים אסיפה מכוננת מטעם עצמו.

הטקס המפואר התקיים בשבוע שעבר בתל־אביב, מול שולחן נשיאות שכלל את כל המי ומי של השבט הלבן: אילה פרוקצ'יה, מני מזוז, אליעד שרגא, חנן מלצר, עמי אילון, תמיר פרדו, ברק מדינה. סביבם נאספו כל השמות החמים או החמים־לשעבר של המחנה הליברלי: טליה ששון, תמר זנדברג, אורית קמיר, כרמי גילון, אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך, מרדכי קרמניצר, גיא רולניק, רונית לוין־שנור. פורום מכובד, ששכח להזמין נציגות קטנה לגורם שולי בשולחן קבלת ההחלטות: עם ישראל.

הייתם מצפים שבמיזם היסטורי כזה, המארגנים יואילו בטובם לדבר עם מישהו מהמחנה הלאומי. אבל יוק. המיזם אורגן כמו בחסמבה, סוד כמוס לפרה ולסוס. אפילו התוצרים שלו הופצו כמעט במחתרת, תכף נבין למה. את המידע עליו קיבלתי בעקיפין דרך קבוצת ווטסאפ קטנה.

הבעיה אינה בעצם השאיפה לחוקה. להפך, ישראל זקוקה להסדרה חוקתית שתעניק לנו כללי משחק יציבים, בלמים ואיזונים, הגדרה מוסכמת יותר של יחסי הרשויות, וגם הסכמה מחודשת על משמעותה של מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל דווקא משום שחוקה היא דבר רציני כל־כך, היא לא יכולה להיות פרויקט של מחנה אחד.

השמאלנים שכחו שחוקה אינה רשימת תפוצה של מרכז מפלגה, לא עצומה משודרגת, ובטח לא פסק דין שניתן במעמד צד אחד. חוקה היא ברית, וברית אתה לא כורת עם מי שכבר מסכים איתך אלא דווקא עם מי שמפחיד אותך, מרגיז אותך, חולק עליך, אבל אמור לחיות איתך כאן גם בעוד כמה דורות.

והמסמך הזה הוא בדיוק ההפך ממה שחוקה אמורה להיות. לא צריך לקרוא בין השורות, אפשר לקרוא את השורות עצמן. יש בו מכל הטוב שיש לפרוגרסיבים האוניברסליים להציע: מגילת זכויות אדם רחבה, סעיף שוויון מפורט, זכויות מיעוטים, חופש מדת, זכויות סוציאליסטיות מסקנדינביה, זכויות עובדים, זכויות הילד, זכויות רב־תרבותיות, מחויבות למשפט הבינלאומי. יש בו אפילו עיגון חוקתי למעמד היועץ המשפטי לממשלה כפרשן המוסמך של הדין שחוות דעתו מחייבת את הממשלה. אחת הסוגיות הפוליטיות והמשפטיות הנפיצות בישראל הושחלה לחוקה כאילו הייתה מוסכמה בקונצנזוס.

הטקסט הזה, שכולל את כל הפנטזיות העמוקות של השמאל, הוא פחות או יותר המקבילה לחוקה ימנית שתחיל ריבונות על ארץ ישראל השלמה בגבולות ההבטחה, ותכריז על בניית בית המקדש השלישי ועל הקמת הסנהדרין. דמיינו מצב שבו הימין היה מכנס אסיפה מכוננת משלו, ממלא אותה ברבנים, ומציע להעביר חוקה של ימין על מלא מלא. האדמה באולפנים הייתה רועדת.

החלום יסוד העולם הוא, כתב הרב קוק. אין לי בעיה עם חלומות ופנטזיות; הם חיוניים כדי לייצר חזון ואופק להתקדמות. העיוות בטקסט הזה הוא לא בחלום הליברלי שהוא מציע אלא בפרוצדורה שהוא מבקש לכפות: לפי ההצעה, שכזכור חתומים עליה שורה של שופטי בית המשפט העליון בדימוס, החוקה תיכנס לתוקף לאחר שתתקבל ברוב של 61 ח"כים. אבל מרגע שזה יקרה, תיקונים לחוקה ידרשו תמיכה של שני שלישים מחברי הכנסת המכהנים. כלומר 80 ח"כים.

במילים פשוטות: אם מחנה השמאל ינצח בבחירות וישיג רוב דחוק בכנסת, ממשלה צרה של 61 ח"כים תכתוב חוקה משוריינת, שרק 80 ח"כים יוכלו לשנות. קראתם נכון: מחנה אחד שיקבל חלון הזדמנויות פוליטי קצר, יוכל לנעול את הדלת אחריו ולזרוק את המפתח לקומה השנייה של בית המשפט העליון.

זו כבר אפילו לא צביעות, זו נבזות. במשך שנתיים מסבירים לנו, ובצדק, שאסור לשנות את כללי המשחק המשטריים הבסיסיים ברוב קואליציוני רגיל. שאסור למחנה פוליטי אחד לנצל רגע של כוח כדי לעצב את העתיד לדורות. והנה, כשהכוח המדומיין עובר צד, מתברר שהבעיה לא הייתה 61. הבעיה הייתה מי מחזיק ב־61. אם אתם בימין – אסור; אם אתם בשמאל – זו מצווה.

איפה האינטואיציה המוסרית הפשוטה, של אל תעניק לעצמך כוח שלא היית מוכן להפקיד בידי יריבך? אם לימין אסור להעביר רפורמה משפטית ברוב קואליציוני רגיל, גם לשמאל אסור להעביר חוקה מלאה ברוב קואליציוני רגיל. ואם שינוי מינורי בוועדה לבחירת שופטים הוא "שינוי משטרי" שאסור לבצע בלי הסכמה רחבה, קל וחומר שחוקה שלמה, עליונה, מחייבת ומשוריינת, לא יכולה להיחקק באותו רוב שבו מאשרים חוק תקציבי נקודתי.

הדבר המקומם במיוחד הוא הניסיון לעטוף את המהלך בשפה של "ממלכתיות". הכול שם נשמע נפלא: מגילת העצמאות, יהודית ודמוקרטית, זכויות אדם, טוהר מידות, עצמאות שיפוטית, אחריות, שקיפות. כסות דקיקה למהלך של כוחנות, גאווה ותחושת אני ואפסי. הצהרה של השמאל שאם הוא יקבל את הכוח, רק כלל אחד יכתיב לו את ההתנהלות: עין תחת עין.

מדינת ישראל חייבת הסדרה של כללי המשחק בחוקה, וזה המקום לגילוי הנאות: אני חבר בצוות חוקה של המכון למדיניות העם היהודי, שעמל בדיוק על זה. צוות שלא מדלג על התהליך האפרורי והמייגע של משא ומתן על הפרטים. צוות שמבין שהחוקה הישראלית חייבת להיות רזה יותר, צנועה יותר, ובעיקר מוסכמת יותר. שהיא צריכה להבחין בין כללי המשחק ובין ההכרעות הערכיות שבתוכם. שהיא צריכה להחזיר את בית המשפט למקום המקורי שבו הוא אמור להיות: מגן על המיעוט, בלי לבטל את זכות הרוב למשול. ובעיקר שהיא צריכה להכיר בכך שבישראל אין רק ליברלים חילונים אלא גם דתיים, חרדים, מסורתיים, לאומיים, מזרחים, מתיישבים, שמרנים, ערבים, עולים, פריפריה, וכל שאר ה"לא נחמדים" שלא הוזמנו לבית הלורדים.

חוקה אמיתית אינה כלי להכנעת היריב, היא נכתבת כדי שהיריב יסכים להפסיד בבחירות בלי לחשוש שהמדינה תילקח ממנו. המסמך הזה עושה בדיוק את ההפך. הוא אומר למחנה אחד: אם רק נצליח להשיג 61, נגנוב לכם את המדינה. הוא מבקש כמעט בכוח לכפות עלינו מלחמת אזרחים.