הנתונים, השיקולים ומיליארדי השקלים מאחורי משפט הנוח'בות

כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר מחבלי הנוח'בה טרם הועמדו לדין, וההליך המורכב מצוי עדיין בשלבי הכנה והיערכות. רק בפברואר האחרון הוכרע שהפרקליטות הצבאית תהיה הגוף שיופקד על התביעה, במאי אושר החוק המיוחד שיאפשר את משפטי הנוח'בות, ולפני כשבועיים אישרה הממשלה את המתווה התקציבי שיאפשר להתחיל להקים את המערכת שתנהל אותם. גם בתרחיש האופטימי ביותר, המשפט לא יתחיל לפני 2028, והוא צפוי להימשך שנים ולעלות סכומי עתק.

תג המחיר כמעט בלתי־נתפס. צה"ל ומשרד הביטחון דרשו חמישה מיליארד שקלים לצורך קיום המשפט והמעטפת הדרושה לו, במשרד האוצר טענו שלפי חישוביהם, הסכום הנדרש קרוב יותר לשני מיליארד. לאחר משא ומתן בין משרדי האוצר והביטחון גובש מתווה תקציבי בסך 3.8 מיליארדי שקלים, שייפרס על פני עשר שנים לפחות. אפשר לשער שבהמשך הדרך יעלו עוד דרישות תקציביות, ויוקצו סכומים נוספים.

המתווה הנוכחי למשפט הנוח'בות כולל שלושה שלבים, שלכל אחד מהם תקציב שונה. החלטת הממשלה שהתקבלה לאחרונה תקצבה את שלב ההכנה, הכולל בין השאר בניית בית משפט צבאי, ואת עלויות ההכנה המקצועית של צוותי התביעה. השלב השני הוא המשפט, שבו יתווספו עלויות של כשלושים שופטים בעשרה הרכבים שונים. בשלב השלישי יגיעו הערעורים. מי שחיפש צדק יקבל אותו, אולי, אחרי עוד כשנתיים של הכנות, כמה שנים של משפטים ועוד כמה שנים של ערעורים – מתישהו בואכה 2036, קרוב לעשור ומחצה אחרי האירוע עצמו.

כפי שנפרט, הסעיפים התקציביים השונים הנוגעים למשפט מבטאים את אופיו חסר התקדים וכרוכים בשורה של החלטות מהותיות.

לבנות ערכאה מאפס

אירועי 7 באוקטובר הציבו בפני מדינת ישראל גם אתגר משפטי שאינו דומה לשום דבר שהכרנו ואין לו תקדימים בעולם. מערכת המשפט הישראלית מנוסה בשיפוט מחבלים, אך הפעם לא מדובר במחבל יחיד ואף לא בפיגוע רב־נפגעים עם מספר מוגבל של נאשמים, אלא במתקפה רחבת היקף ומרובת זירות, שהשתתפו בה מאות אנשים, נגד אלפי קורבנות ישירים ועקיפים, תוך ביצוע שורה ארוכה של עבירות: רצח, חטיפה, פשעי מין, ביזה, התעללות, פגיעה בחיילים ובאזרחים, והחזקת חטופים לאחר מכן. בין משתתפי הטבח הכלואים בישראל מצויים מחבלי נוח'בה, פעילי חמאס בדרגים שונים, מחזיקי חטופים, ואנשים שנכנסו לישראל בחסות הכאוס והיו שותפים למעשים בדרגות שונות.

מהרגע הראשון עלתה הדילמה אם להתייחס אל המשפטים הצפויים כשורה של תיקים פליליים, כאל משפט צבאי, או כאל אתגר שדורש מסגרת משפטית חדשה לגמרי. עלתה גם השאלה אם מערכת המשפט הפלילית מסוגלת או מתאימה בכלל לשאת על כתפיה אירוע כזה. מחבלי חמאס אינם אזרחים ישראלים שעברו על חוקי המדינה, אלא אזרחי אויב שנכנסו לשטח ישראל במסגרת מתקפה מאורגנת. ההליך הפלילי הרגיל איננו בנוי לאירוע מלחמתי בהיקף כזה. בכאוס שנוצר ונוכח ממדי המתקפה, היכולת לעמוד בסדרי הדין הרגילים ולהוכיח שנאשם ספציפי ביצע עבירה ספציפית – איננה אפשרית במקרים רבים. חלק מהראיות נאספו על ידי זק"א ורשות העתיקות, ואולם במציאות של זירות קרב פעילות במשך ימים ארוכים, ראיות רבות אבדו וזוהמו.

אופיו החריג של האירוע חִייב להקים ערכאה מיוחדת ודרש חקיקה של חוק מיוחד, שיזמו ח"כ שמחה רוטמן וח"כ יוליה מלינובסקי, כדי ליצור מסגרת ייעודית למשפטי הנוח'בות. החוק שאושר קבע כי המשפטים יתנהלו בבית משפט צבאי מיוחד בירושלים, בהרכב של שלושה שופטים. במסגרת החוק ניתנו אפשרויות לחרוג מסדרי הדין והראיות הרגילים, נקבעו מנגנונים ייחודיים של ערעור, ונכללה אפשרות להטיל עונש מוות. המעשים שבוצעו במסגרת המתקפה הוגדרו כפשעים כלפי העם היהודי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. החוק המדובר חל גם על עבירות שבוצעו בהמשך כלפי חטופים שהוחזקו בעזה.

המשמעות המעשית של ההחלטה הייתה שיש צורך לבנות ערכאה משפטית שלמה כמעט מאפס, כולל מתחם חדש של בית משפט צבאי מיוחד. במסגרת החלטת הממשלה הוקצבו כ־400 מיליון שקלים להקמת ואחזקת מתחם ייעודי ובו אולם משפט, משרדי תביעה, מערכות תקשורת, תשתיות מחשוב, חדרי צפייה, מערכות היוועדות חזותית, ארכוב, תרגום, מנהלה ומפקדה צבאית.

החוק קבע שהמשפט יתנהל בירושלים מטעמי נראות, ייצוגיות ומשמעות לאומית. ואולם ניהול משפט כזה בלב הבירה היה יוצר בעיות אבטחה ותנועה קשות, בעקבות שינוע מחבלים מסוכנים, משפחות נפגעים, ניצולים, עיתונאים, מפגינים, פרקליטים ואנשי ציבור אל אותו מרחב עירוני. הפתרון נמצא באזור עטרות, במרחב ירושלים, והוחלט כי המתחם הייעודי יוקם שם.

מאחורי תא הזכוכית

אפילו במדינה שמורגלת באבטחה חריגה, משפטי הנוח'בות ידרשו סידורי אבטחה חריגים. אחד המחזות שנחקקו בתודעה הלאומית הוא מראהו של הפושע הנאצי הבכיר אדולף אייכמן יושב מאחורי הזכוכית המשוריינת שנבנתה במיוחד עבור משפט של אדם אחד. משפט הנוח'בות צפוי להקיף יותר מ־400 נאשמים, על כל המשמעות הכרוכה בכך מבחינת סידורי האבטחה.

החוק הייעודי שהתקבל לצורך משפטי הנוח'בות מאפשר לצמצם את נוכחותם הפיזית בדיונים, כך שבחלק מהשלבים הם ישתתפו מרחוק, מהכלא. אבל גם הפתרון הזה עולה כסף: הוא מחייב הקמת מערכות מאובטחות של תקשורת חזותית בבתי הכלא, מערכות מקבילות בבית המשפט, ושמירה הדוקה מפני התפרעות וחבלה. בחלק מהדיונים תידרש בכל זאת נוכחות פיזית של הנאשמים, וכדי לעמוד באתגר האבטחה סביבם תוקם יחידת משמר מיוחדת.

תג המחיר של עלות האבטחה, כפי שנמסר לנו ממשרד האוצר, מגיע ל־1.2 מיליארד שקלים. החלטת ממשלה נוספת שצפויה להתקבל בקרוב תעביר את התקצוב הנדרש לשירות בתי הסוהר, שיידרש לנהל את מעטפת האבטחה לאורך המשפט.

האבטחה אינה נוגעת רק לנאשמים. המשפטים צפויים למשוך משפחות של נרצחים וחטופים, נפגעים וניצולים, עיתונאים, פוליטיקאים ומפגינים. חלק מהעדים שיגיעו לאולם יעמדו מול מי שרצחו את יקיריהם או השתתפו בטבח בקהילה שלהם. במבנה בית המשפט יוקצו גם חדרים לצוות רפואי, שסביר כי יהיה בו צורך בזמן אמת.

גם סוגיית הסנגורים יוצרת אתגר לוגיסטי וביטחוני. הנחת העבודה היא שסנגורים ישראלים מעטים יסכימו לייצג את מחבלי הנוח'בה, וייתכן שיהיה צורך בסנגורים מהרשות הפלסטינית, חלקם אולי בעלי רקע ביטחוני רגיש או קשרים לחמאס, דבר שידרוש מעטפת אבטחה ובדיקות מיוחדות.

מערך לליווי הנפגעים

סעיף העלות המרכזי במשפטי הנוח'בה לא יורכב מבטון וטיח, אלא מבני אדם. בשל היקף האירוע, יידרשו אנשים רבים שיעסקו באופן בלעדי במשפטים הללו. יהיה צורך להקים מערך תביעה ושיפוט כמעט עצמאי, שיעבוד במשך שנים רק על המשפט הזה. עלויות צוותי הפרקליטים שיתמודדו עם התיקים הללו תעמוד בשלוש השנים הקרובות על כ־600 מיליון שקלים. כעשרים פרקליטים יועברו מפרקליטות מחוז דרום, ועוד כמה עשרות יגויסו לצורך המשפט. סביבם תהיה מעטפת שלמה של עוזרים משפטיים, מתורגמנים, מנהלה ומעטפת טכנולוגית.

משרד הביטחון הודיע שעלות המשפט עצמו תהיה מיליארד שקלים, אבל העלות האמיתית תיקבע בהתאם למשך הזמן של המשפט. אותו תקציב של מיליארד שקלים מתייחס לפרק זמן של ארבע שנים, עד שנת 2029, כאשר בכל שנה ניתן חלק נוסף מהסכום. ואולם ההערכה הסבירה היא שהמשפטים יתמשכו כעשר שנים, ואז התקציב יאמיר לכ־2.6 מיליארד שקלים.

סוגיית כוח האדם היא אחת הסיבות שההליך עבר בסופו של דבר למערכת הצבאית. במערכת האזרחית גיוס כוח אדם בהיקפים כאלה היה הופך לפרויקט בירוקרטי שהיה מאריך את התהליך לשלושים שנה במקום לעשר שנים. התהליך היה כולל פתיחת תקני שופטים ותובעים, תהליכי גיוס ממושכים בנציבות שירות המדינה, עיסוק בתנאי העסקה וקביעות, וזה עוד לפני שדיברנו על הליכי תכנון ובנייה שהיו עוברים דרך ועדות מחוזיות והתנגדויות. המערכת הצבאית מאפשרת גמישות גדולה יותר בניהול וגיוס כוח אדם. היא יכולה לגייס אנשי מילואים, להחזיר משפטנים לשירות קבע, להעסיק אזרחים עובדי צה"ל ולהקים צוותים ייעודיים בלי הליכי הגיוס הארוכים שמאפיינים את שירות המדינה. במילים אחרות: הבחירה בבית משפט צבאי לא נועדה רק לסמן שהנוח'בות הם אויבים ולא עבריינים רגילים, אלא גם לאפשר למדינה לגייס מהר יותר את כוח האדם והמעטפת הדרושים למשפט.

התקווה היא שבתוך שנה וחצי הבנייה תסתיים, כתבי האישום יוגשו והמשפט יוכל להתחיל. אלא שבפרקליטות הצבאית עדיין לא קיבלו את מלוא חומרי החקירה, וכפי שאפשר להבין, לא מדובר בכמה קלסרים. עד כה נאספו כ־70 טרה־בייט של חומרי חקירה, הכוללים סרטונים ממצלמות גוף, מצלמות אבטחה וטלפונים; תיעוד מזירות הטבח; חקירות של מאות עצורים; עדויות של ניצולים, חיילים, שוטרים ואנשי זק"א; ממצאים פורנזיים; מסמכים שנתפסו בזמן הלחימה בעזה; וחומרים מודיעיניים שהושגו בדרכים שונות.

אם היו מטילים את כל זה על המערכות הקיימות, הן היו קורסות. מערכת המשפט האזרחית עמוסה גם בשגרה; הפרקליטות מטפלת באלפי תיקים, והפרקליטות הצבאית אינה בנויה לניהול משפטים היסטוריים של מאות נאשמים, עשרות זירות ואלפי נפגעים. חלק גדול מהידע בתיק נצבר עד היום בפרקליטות מחוז דרום, שעבדה על החומרים, הכירה את הזירות והתחילה לשרטט את מבנה הראיות. בעקבות ההחלטה לנהל את ההליך בבית משפט צבאי מיוחד, הידע האזרחי הזה יצטרך לעבור איכשהו לתוך המערכת הצבאית, כאשר חלק מאנשי פרקליטות דרום ישתלבו בצוות שינהל את המשפטים בפרקליטות הצבאית.

סעיף כוח־אדם נוסף נוגע למערך ליווי נפגעי עבירה. בהליך פלילי רגיל, לנפגעי עבירה יש זכויות: צריך ליידע אותם על שלבי ההליך, על הגשת כתבי אישום ועל מועדי דיונים, ולעיתים גם לאפשר להם להביע עמדה בשלבים מסוימים. במשפטי הנוח'בות, שבהם מעגל הנפגעים כולל אלפי בני משפחות, ניצולים, שורדי שבי, פצועים וקהילות שלמות, אי אפשר להשאיר את המשימה הזאת על כתפי התובעים. אם כל עדכון, פנייה או תיאום מול נפגעי העבירה יעברו דרך צוותי התביעה, הם יעסקו בכך מבוקר עד ערב. לשם כך נדרש מערך ייעודי.

מקום לכל זירה

מאחורי כל העלויות התקציביות וההסדרים הלוגיסטיים ניצבת שאלה יסודית גדולה: איך בעצם יתנהל משפט הנוח'בות? בקצה אחד של הרצף הזה אפשר לחשוב על משפט אחד גדול שבו כל המחבלים מואשמים בכל העבירות שבוצעו בשבעה באוקטובר; בקצה השני מדובר על משפט נפרד לכל נאשם או על כל עבירה.

לשם השוואה, משפט אייכמן נמשך כשנתיים מרגע הבאתו ארצה ועד הוצאתו להורג. היו שם שלושה שופטים, צוות אבטחה מיוחד וכמה תובעים. המשפט נמשך ארבעה חודשים: הליך ההוכחות נמשך 14 שבועות, כולל 110 עדים, ויומיים לנאום הפתיחה המפורסם של התובע גדעון האוזנר. אמנם זה היה משפט עם נאשם אחד בלבד, אבל הוא הקיף שש שנים של אירועים. אחריהם חלפו ארבעה חודשים עד לפסק דין. הערעור בבית המשפט העליון נידון בשבע ישיבות שנפרסו על כשבוע.

במקרה של אירועי שבעה באוקטובר, משפט אחד גדול עשוי להיות מהיר יותר, עם הרכב אחד של שופטים וצוות תביעה מרכזי, אבל הוא עלול להפוך לאירוע מורכב מדי לניהול, עם מאות נאשמים, עשרות סנגורים ואלפי בקשות ודיונים, וכל מחלוקת קטנה עלולה לתקוע את התהליך כולו. מעבר לכך, משפט אחד גדול עלול לבלוע את כל הקורבנות ואינספור האירועים המזעזעים בתוך מגה־תיק, ולשחוק את ההד הציבורי וההיסטורי. מנגד, משפט נפרד לכל נאשם או לכל עבירה יהיה אולי מדויק יותר, אבל הוא עלול להפוך את ההליך לסדרה אינסופית של תיקים.

ההחלטה שהתקבלה היא לערוך סדרת משפטים גדולים לפי זירות: משפט הנובה, משפט בארי, משפט ניר־עוז וכדומה. המספר המדויק עדיין לא נקבע. החלופה הזאת תאפשר לתת לכל קהילה ולכל אירוע מקום ברור יותר. היא לא תפזר את ההליך למאות תיקים, אבל גם לא תבלע את כל האירועים לתוך משפט אחד ענק שאי אפשר לעקוב אחריו. כל זירה תקבל מקום, כל קהילה תקבל זמן והתייחסות, וכל משפט יוכל להדהד בפני עצמו.

מאחורי החוק להעמדה לדין של מבצעי טבח שבעה באוקטובר, עומדת השאיפה לייצר הד ציבורי ולגבש את הסיפור ההיסטורי שיישמר לדורות. מסיבה זו נקבע שהמשפטים יצולמו, ישודרו ויישמרו בארכיון המדינה.

השאיפה הזו משפיעה גם היא על משך המשפט. ניהול של כל המשפטים במקביל יקצר את לוחות הזמנים, אבל ידרוש מספר גדול של הרכבי שופטים וצוותי תביעה. יש לכך גם מחיר ציבורי: אם משפט הנובה, משפט בארי ומשפט ניר־עוז יתנהלו כולם באותו זמן, כל אחד מהם יקבל פחות תשומת לב. העדויות יתחרו זו בזו, הציבור לא יוכל לעקוב, וההד הבינלאומי ייחלש. לכן נשקלת האפשרות לנהל לפחות את שלבי הראיות המרכזיים בזה אחר זה ולא במקביל, ואולי לייצר פתיחה משותפת שתציג את תוכנית הפלישה של סינואר, את פקודות הפעולה והאימונים ואת התשתית לביצוע הפשעים.

משפטי הנוח'בות, לפחות כפי שהם מתעצבים כעת, מנסים להיות גם וגם: גם מנגנון ענישה פלילי, גם אירוע תיעודי, גם מסר לאומי ובינלאומי. זהו המתח שעומד בבסיס ההחלטות: צדק מהיר משמעו כיווץ המשפט וּויתור על חלק מהעדויות ועל ההד ההיסטורי. לעומת זאת, למשפט ממושך שייתן מקום לכל זירה, יאפשר לכל נפגע לספר את סיפורו, יתעד את כל הזוועות ויישמר לזיכרון ההיסטורי – יש מחיר בזמן, בכסף וגם בממדים אחרים. בזמן שחלף עד כה מאז 7 באוקטובר, כבר חלה הצטננות תודעתית ביחס לאירועים. ככל שנוסיף ונתרחק מהם, כך צפויים פחות עניין ציבורי ויותר ביקורת בינלאומית כנגד מתן עונשי מוות ולחץ לעגל פינות. התרגלנו שטחנות הצדק בישראל עובדות לאט, אבל במקרה הזה, במיוחד לאור המשאבים האדירים והמערכות המיוחדות שנבנו, כדאי להאיץ את פעולתן.