שמונת עמודי הבקשה שהגישה התנועה לאיכות השלטון לשופט אלכס שטיין, בדרישה שיפסול את עצמו מלשבת בדין בעתירת התנועה שנדונה השבוע ובעתירות התנועה בכלל, ספוגים בנימה עזה של עלבון. מי שהתרגלו לראות בעצמם את זרועו הארוכה של בית המשפט העליון, בשר מבשרו, לא הצליחו להבין כיצד שופט בעליון מעז למתוח עליהם ביקורת כה נוקבת. מה פתאום מעלה שופט כזה בדעתו את הרעיון להשית עליהם תשלום הוצאות משפט בסכום לא מבוטל? הייתכן שיד ימין תכה בעוצמה כזו את יד שמאל? אין זאת אלא שיד ימין יצאה מדעתה, ויש מקום לפסול אותה מלשבת בדין.
ובאמת, מוזר ככל שהדבר יישמע לאוזנו של האזרח מן השורה, תחושת העלבון שחשו אנשי התנועה לאיכות השלטון, ובראשם היו"ר ד"ר אליעד שרגא, איננה מופרכת. מי שגידל את היצור ששמו התנועה למען איכות השלטון ואת שטף העותרים הציבוריים הסדרתיים שבאו בעקבותיה, היו השופטים. בינם ובין העותרים הסדרתיים התנהלו יחסים סימביוטיים. השופטים עודדו את העותרים ופתחו את דלתות בית המשפט לרווחה בפניהם. העותרים מצידם היו מגש הכסף שעליו הגישו לכולנו שופטי בג"ץ את מהפכת האקטיביזם המשפטי במובנה הרחב. בלעדיהם שום דבר מהמהפכה הזו - שהביאה את מערכת המשפט כולה לשיא כוחה, מהייעוץ המשפטי ועד נשיא בית המשפט העליון - לא היה קורה. אז איך שופט של בית המשפט העליון מרגיש שהוא יכול לתקוף במילים חריפות כל כך את זרוע הליטיגציה של גדודי האקטיביזם המשפטי במדינת ישראל? ברור שזו תקלה שחובה לתקן במהירות האפשרית.
כינוי אחד בלבד
מה כל כך העליב את ד"ר שרגא בעל הרעמה הג'ינג'ית וחבורתו? הסכיתו ושמעו. עלילות פרשת מינוי רומן גופמן לראש המוסד, העתירות נגד המינוי, התייצבותה של היועצת המשפטית נגד הממשלה ודחיית העתירות בידי בג"ץ סופרו מעל דפי עיתון זה בהרחבה רבה. אולם דומה שרגע אחד חשוב מתוך הדיון בעתירות לא זכה לתשומת הלב הראויה, אף שהוא נקודת הראשית של האירוע.
הכי מעניין
נגד מינויו של אלוף גופמן לראש המוסד הוגשו לבג"ץ שתי עתירות. הראשונה בידי אורי אלמקייס בליווי התנועה לטוהר המידות, והשנייה בידי התנועה לאיכות השלטון. במהלך הדיון, בלהט הטיעונים, כינה יו"ר התנועה ובא כוחה את אלוף גופמן "רצידיביסט". לקוראינו שאינם בקיאים בז'רגון המשפטי, רצידיביזם הוא הכינוי לתופעה המצויה של פושעים החוזרים לפשוע לאחר שריצו את עונשם. השופט שטיין, שגם קודם לכן לא שבע נחת מסגנון דבריו של שרגא, התפוצץ. "תטען בצורה מכובדת אם אתה רוצה לקבל יחס מכובד. לא כמו פובליציסט שרוצה להופיע בטלוויזיה", הטיח כבודו בעורך הדין. גם כשזה ניסה להתנצל ולטעון שזו רק מטאפורה, שטיין לא נרגע: "מטאפורות אצלי לא עובדות".
שרגא כנראה הניח שבכך תם האירוע, אלא שאז הגיע פסק הדין ועיניו חשכו. קביעות קשות כאלה, שחותרות תחת עצם הלגיטימציה של מוסד העותר הציבורי, הוא לא ציפה לקרוא בפסק דין של בג"ץ. "במציאות של 'הכול בגיץ', אין תמה שמינויים למשרות ציבוריות בכירות מזמנים לפתחנו מתלוננים, מקטרגים ומטילי דופי, העונים לשם 'עותרים ציבוריים', אשר מעלים לפנינו טרוניות בגין כל רבב וכל תקלה שלשיטתם מצאוּם אצל הזוכה במשרה או בהליכי מינויו – תוך שהם מבקשים מאיתנו, בשם הציבור כולו, לבטל את המינוי", כתב שטיין. "לחלק מטרוניות אלה יש הצדקה מלאה או חלקית, ולחלקן אין שום הצדקה. כיצד ייתכן אפוא שמי שבא בשערינו בכובעו כ'עותר ציבורי' מכנה את אלוף גופמן, ללא ביסוס עובדתי ומשפטי, בשם 'עבריין סדרתי' והאשמה חמורה זו נרשמת בפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון כדבר שבשגרה?
"מענה ממצה לשאלה זו קשור לאופן שבו, להשקפתי, ראוי לנהל עתירות ציבוריות, כדי שיובטח כי מי שמנהל עתירות כאלה יקדם בנאמנות אינטרס ציבורי כללי, להבדיל מאינטרס סקטוריאלי צר או אינטרס מפלגתי כזה או אחר... אחד האמצעים שבעזרתו ניתן להבטיח כי עתירות ציבוריות תשרתנה אינטרסים ממלכתיים על־מפלגתיים הוא פסיקת הוצאות לחובתו של מי שמפר את דרישת ההגינות".
בניסיון לצקת תוכן ממשי לעמדתו הציע שטיין לחייב את התנועה לאיכות השלטון לשלם לאלוף גופמן הוצאות בסך כולל של 70 אלף ש"ח. שטיין ידע היטב שהצעתו לא תתקבל, אך כדי להבטיח שאפקט ההרתעה של ההצעה יפעל הוסיף הערת אזהרה: "הנני מודע לכך שדעתי בעניין ההוצאות היא דעת מיעוט, ואני מכבד את עמדת חבריי השונה מדעתי שלי. בנסיבות אלו, לא נותר לי אלא לחזור על האמרה השגורה בפיהם של שופטי מיעוט: דעת המיעוט של היום היא דעת הרוב של מחר".
רגשותיו של מגש הכסף
שרגא ללא ספק נעלב, אך דומה שלא רק עלבון הניע אותו לבקש את פסילתו של השופט שטיין. לנגד עיניו ראה שרגא סכנה למפעל חייו, שהוא גם מפעל האקטיביזם המשפטי שפרץ לחיינו בתחילת שנות השמונים. שופטי בג"ץ נוהגים לטעון שאינם יוזמים לעולם התערבות בפעולותיהן של רשויות השלטון האחרות, אלא בסך הכול מכריעים בעתירות שמובאות לפתחם. טכנית הם צודקים: בית המשפט מתערב אך ורק כאשר מוגשת לו עתירה. אלא שהוא אינו צריך לדאוג. העותרים הציבוריים ידאגו שכל סוגיה ציבורית תובא להכרעתו, ויפתחו בפני השופטים את דלת ההתערבות.
ד"ר אליעד שרגא. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
את העותרים הללו יש לחלק לשתי קבוצות עיקריות. הראשונה כוללת עותרים ציבוריים העותרים נגד פגיעה בזכויות. את העתירות יכולים להגיש גם אזרחים פרטיים שנפגעו מפעולת הרשויות, אלא שרבים מהם אינם מסוגלים לתבוע את זכויותיהם, אם משום שאינם יודעים כיצד או שאין להם משאבים לכך.
הקבוצה השנייה, שהתנועה לאיכות השלטון היא חברה של כבוד בה, לא מבקשת להגן על זכויות שנפגעות. הפרויקט שלה הוא כאמור להפוך את בית המשפט לבעל המילה האחרונה בכל סוגיה בעלת משמעות. כבר משמה של התנועה אפשר ללמוד שזוהי מטרתה, וכך גם משלל הנושאים שבגינם היא עותרת - מסגירת גלי צה"ל ועד גיוס חרדים, ממינוי שופטים ועד חנינת נתניהו, מהקמת ועדה ממלכתית לחקירת אירועי 7 באוקטובר ועד מינוי חברי מועצת הרשות השנייה. אלו כמובן רק דוגמאות, מעט מזעיר מהסוגיות שהתנועה טבלה בהן את ידיה בתקופה האחרונה בלבד.
התנועה משמשת זה שנות דור כזרוע הליטיגציה (הידיינות) המרכזית של האקטיביזם המשפטי, הסוללת לבית המשפט את הכביש להתערבות בכל הסוגיות שעל סדר היום. העמדת סימן שאלה מעל הלגיטימציה לפעולתה היא סיכון מפעל האקטיביזם השיפוטי כולו, סיכון ששרגא וחבריו לא יוכלו להסכין לו. השופט שטיין דחה כמובן את בקשת הפסילה, בנימוק המקובל שהתבטאויותיו של שופט שנועדו להגן על תקינותו של הליך אינן יכולות להיות עילה לפסילתו, אך אל תטעו: המסר עבר. גדודי האקטיביזם עומדים על המשמר ולא ייתנו לשום שופט להעלות בדעתו לפגוע בהם, לא כעת ולא בעתיד.