במשפט הבינלאומי מקובל לצטט את השופט רוברט ג'קסון, התובע האמריקני במשפטי נירנברג, שטען בהתייחס לפושעים הנאצים כי "הרוע שעימו אנו מבקשים להתמודד הוא כה מחושב, כה ממאיר וכה הרסני, עד שהציוויליזציה אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו, שכן היא לא תוכל לשרוד את הישנותו". השבוע, עם אישור חוק "העמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023" בקריאה שנייה ושלישית, מדינת ישראל הודיעה לעולם ולעצמה כי טבח שמחת תורה אינו רק "תיק פלילי" רחב היקף, אלא התנגשות חזיתית בין ציוויליזציה לברבריות, הדורשת ארכיטקטורה משפטית חדשה לחלוטין.
את החוק הגישו ח"כ שמחה רוטמן ויוליה מלינובסקי, והוא מבוסס על נייר עמדה של ד"ר חגי ויניצקי. כפי שכתבנו פה בעבר, הבעיה הראשונה שניצבה לפני מערכת החוק הישראלית היא המלכוד הפרוצדורלי. סדר הדין הפלילי וחוק העונשין הם תוצר של עולם רציונלי. הם נבנו עבור זירות פשע סטריליות, שבהן שרשרת הראיות נשמרת בקפידה, והאשמה היא אינדיווידואלית ומובחנת. ואולם 7 באוקטובר היה "אנטי־חומר" משפטי. כפי שמציין ויניצקי בנייר העמדה שלו, הכלים הקלאסיים אינם מותאמים לזירה שבה נרצחו כ־1,200 איש, כאשר גופות רבות נשרפו עד אפר, והצורך המבצעי בטיהור מהיר של השטח גבר על הצורך בתיעוד פורנזי מדוקדק.
במשפט רגיל, היעדר ראיית זהב כמו די־אן־איי או טביעת אצבע, עלול להוביל לזיכוי מחמת הספק. בסיטואציה של אלפי מחבלים הפועלים כקולקטיב רצחני, דבקות בפרוצדורה פלילית רגילה הייתה הופכת את בתי המשפט שלנו לקרקס של זיכויים טכניים, עלבון לצדק וסכנה לביטחון הלאומי.
הכי מעניין
שמחה רוטמן | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
היועמ"שית והפרקליטות גררו רגליים ולא הצליחו לגבש דירקטיבה ראויה, בעיקר משום שלא הצליחו ליישב לוגית את הפרדוקס: איך יוצרים הליך שיהיה אפקטיבי מספיק כדי להרשיע את המחבלים ולהטיל עליהם עונשים ראויים מחד גיסא, אך "נורמטיבי" מספיק כדי שיוכר כלגיטימי בקהילה הבינלאומית מאידך גיסא? קרוב לשלוש שנים אחרי הטבח, רוטמן הבין שאי אפשר להמתין עוד למערכת, והחליט להתקדם בהצעת חוק פרטית.
האפשרות הראשונה הייתה לתבוע את המרצחים בבית משפט אזרחי רגיל. היתרון: לגיטימציה בינלאומית מלאה. החיסרון: אין מספיק תשתית ראייתית כדי לחבר כל מחבל נוח'בה לרצח ספציפי, וגם עומס בלתי נתפס שייצור שיבוש נוראי של עבודת בתי המשפט שנים קדימה. האפשרות השנייה הייתה בתי דין צבאיים במתכונתם הנוכחית. היתרון: יעילות וגמישות בדיני ראיות. החיסרון: המערכת הצבאית הנהוגה היא "ארכאית" במובן זה שאינה דורשת בהכרח בכירות שיפוטית שתהלום אירוע בעל משמעות בינלאומית.
הפתרון שהגה ויניציקי היה הקמת "בית משפט צבאי מיוחד" שיאויש בשופטים בכירים, לרבות שופטי עליון ומחוזי בדימוס. זהו ניסיון לאחוז את המקל משני קצותיו: להעביר את הדיון לערכאה צבאית ולאפשר לה לקבל ראיות שאינן קבילות במשפט רגיל, ובמקביל להעניק לה את ההילה המקצועית והתוקף המוסרי של בכירי השופטים בישראל. החוק החדש הוא יורשו הרעיוני של החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם מ־1950, גם בשל השימוש במונח "פשעים נגד העם היהודי", שהמשמעות שלו חורגת מהתחום הפלילי הרגיל אל המישור הלאומי.
האם זהו הפתרון האופטימלי? מצד אחד יש כאן בשורה של ריבונות. ישראל אינה מתנצלת על רצונה להעניש בחומרה את המחבלים המתועבים, לרבות עונש מוות. היא מבינה שחברה חפצת חיים אינה יכולה לשפוט את מי שביקש להשמידה, באותם כלים שבהם היא שופטת פורץ לדירה. מנגד, שילובם של שופטים בכירים והקפדה על פומביות הדיון ותרגומו הם מס שפתיים הכרחי ואסטרטגי למשפחת העמים.
המבחן האמיתי לא יהיה בנוסח החוק, אלא ביום שבו ייפתח המשפט הראשון. אם התביעה תשכיל לנהל משפט שיזכיר את משפט אייכמן, שבו העובדות המזעזעות ידברו בעד עצמן, נוכל להשיג גם את הצדק הפנימי וגם את ההכרה הבינלאומית במוסריות המאבק שלנו.
שחיקה באמון
"מבחינתי, כעניין משפטי, אדם שהוא רק התרשל... אפילו אם זו התרשלות רבתי כשעל הראש שלו ביטחון המדינה, זו עדיין לא פעולה זדונית או מכוונת או שאתה יכול לתלות בו חוסר תום לב", אמר השופט אלכס שטיין בדיון בעתירה נגד מינויו של רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד, והוסיף: "ואם זו המסקנה המשפטית שלי – למה אני צריך להתערב בהחלטתו של ראש הממשלה?"
דברים פשוטים. לעתירות האוטומטיות של התנועה לאיכות השלטון נגד כל מינוי של הממשלה כבר התרגלנו. מה שקשה להבין ולהתרגל אליו זו הקלות שבה היועמ"שית מצטרפת לעותרים במקום להגן על הממשלה. מילא אילו היה מדובר על נאשם בפלילים שאות קין טבועה על מצחו, אבל זה לא המצב כאן.
גופמן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בהרב־מיארה טוענת שגרוניס הוא היחיד מבין חברי הוועדה לבדיקת טוהר המידות במינוי בכירים שיש לו מיומנות בשמיעת עדויות והכרעה בהן, ולכן עמדתו עדיפה על עמדת שאר חברי הוועדה. אבל בכך שהיא מבטלת את הכרעת הרוב בוועדה היא מטילה בה דופי ופועלת בחוסר ממלכתיות, והמחיר הכבד של הכרעה כזו הוא שחיקה באמון הציבור במוסד הייעוץ המשפטי. כפי שכתבנו פה בשבוע שעבר, תפקידה של היועמ"שית איננו מתמצה בחתירה לצדק המוחלט, אלא כולל גם שמירה על הלגיטימציה של מערכת אכיפת החוק. כשהיא לא בוררת קרבות ונכנסת לפינות גם במקרים אפורים, אמון הציבור במערכת נשחק.