מינוס כפול מינוס שווה פלוס, כך למדנו בבית הספר היסודי. במתמטיקה ההיפוך מתרחש רק בצד אחד, שכן בצד השני, פלוס כפול פלוס נשאר פלוס. אבל בחיים עצמם ההיפוך מתרחש לפעמים בשני הצדדים: שמאל בריבוע הופך לימין, וימין בריבוע הופך לשמאל. זה מה שקרה בתיק שנדון באולמה של השופטת קרן מילר בבית משפט השלום בירושלים.

משני צידי השולחן ישבו שועלי קרבות ותיקים. את המשיב, יעקב שרביט, ייצג עו"ד נתי רום, הפרקליט הוותיק של חוננו. את המבקשים, משפחת סייף, ייצג פרקליט השמאל הוותיק עוד יותר, עו"ד מיכאל ספרד, שעל חגורתו תלויים גולגלות גדולות כמו הרס היישובים עמונה ומגרון.

נגד שרביט, המייסד של חוות עמק תרצה בצפון בקעת הירדן, הגישו הפלסטינים בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת. המבקשים טענו כי שרביט ונעריו הגיעו למגוריהם, "נכנסו הביתה, שברו חלונות וארונות בגדים, שברו גם את הטלוויזיה ודלת השירותים, שפכו אורז במטבח. אחרי שסיימו להפוך את הבית שלי הם עברו לאחים שלי, שפכו אצלם על הרצפה קופסת כלים ולקחו עוד אחת".

מה שמעניין אותנו כרגע בתיק הזה איננו הבירור העובדתי, אלא הנימוקים המשפטיים. הטענה המרכזית של עו"ד רום הייתה מוזרה: גם החווה של שרביט וגם הבדואייה של משפחת סייף נמצאים בשטחי B ביהודה ושומרון, ולכן החוק הישראלי לא חל עליהם ובית המשפט הישראלי אינו יכול לדון במקרה. מנגד, ספרד טען נחרצות שהחוק הישראלי חל גם חל בשטחים האמורים.

לפני שבועיים הופץ בבתי הכנסת עלון של אנשי גבעות המתעקשים על הקמת מאחזים דווקא בשטחי B. העלון כלל קריאה מפורשת לגבעונים להמשיך להתיישב בכל מקום, גם בניגוד לעמדת ממשלת הימין־על־מלא וצה"ל. הטענה הייתה כי הכול ארץ ישראל, וכי ההפרדה בין שטחי C לשטחי A ו־B היא חלוקה מלאכותית שיש לבטלה.

בבית המשפט התהפכו היוצרות: פרקליט חוננו טוען שהאזורים הללו אינם חלק ממדינת ישראל, ועל כן המדינה לא יכולה להחיל עליהם את החוק שלה. ההיפוך חל גם בצד השני: מיכאל ספרד, שהקדיש את חייו המקצועיים להנעת "התנתקות משפטית", קרי עקירת יישובים באזורי לב הארץ באמצעות עתירות משפטיות, טוען בלהט שהחוק הישראלי חל בשטחי B. עולם הפוך כבר אמרנו?

השופטת מילר, בוגרת תיכון פלך, הציעה מהלך תלמודי ליישוב הדילמה. היא פתחה בשאלה עקרונית: האם אזרח ישראלי המתגורר מעבר לקו הירוק זכאי לאותה הגנה משפטית בסיסית שהיה מקבל אילו היה חי בתוך תחומי מדינת ישראל? תשובתה הנחרצת: כן. אילו יעקב שרביט עצמו היה מתלונן על אלימות שהופעלה נגדו על ידי מר סייף, בית המשפט היה מעניק לו צו למניעת הטרדה מאיימת. השלב הבא מבחינתה הוא "השוואת לחצים": אם שרביט היה זכאי לצו כזה נגד סייף, גם סייף זכאי לצו כזה נגד שרביט.

מילר ביססה את הכרעתה על שילוב בין דיני הנזיקין, עקרונות המשפט הפלילי וכללי "ברירת הדין". לדבריה, אף שישראל לא החילה ריבונות רשמית באזורי לב הארץ, הפסיקה הישראלית כבר הכירה באפשרות להחיל את הדין הישראלי על אירועים המתרחשים באזור כאשר קיימת זיקה ברורה לאזרחים ישראלים. החלופה היא "חלל נורמטיבי" שבו אזרחים ישראלים המתגוררים באזור יישארו ללא הגנה משפטית אפקטיבית מפני איומים, הטרדות ופגיעה בביטחונם האישי. המסקנה הפשוטה היא שלא ייתכן שאזרח ישראלי יאבד את ההגנות שהחוק מעניק רק משום שבחר להתגורר ביהודה ושומרון.

השופטת הדגישה שהמציאות עצמה כבר יצרה בפועל מערכת אכיפה ישראלית באזור: המשטרה פועלת במקום, מוסרת צווים ומסוגלת לאכוף אותם. לכן, לדבריה, ההבחנה הפורמלית בין שטח ישראל לשטחי B אינה יכולה להצדיק שלילת הגנה אזרחית בסיסית. במילים אחרות, ההחלטה משקפת תפיסה שלפיה המשפט הישראלי אינו רק שאלה של גבולות טריטוריאליים, אלא גם של אחריות המדינה כלפי אזרחיה "באשר הם שם".