בית המשפט העליון החליט היום (שלישי) על זיכויו של עבריין המין עאדל הייב מאונס. מדובר על אחת הפסיקות הדרמטיות שידע המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, במהלכה ביטל העליון את החלטתו מ-2024 על הרשעת הייב.
בשנת 2022 יצר הייב, אז בן 42, קשר עם אישה המבוגרת ממנו בכארבעים שנה. לפי כתב האישום, הוא הציג עצמו כשיפוצניק וכמי שמקיים יחסי מין עם נשים תמורת תשלום. בימים שלאחר המפגש הראשון ניהלו השניים שיחות טלפון, שהוקלטו. כשמונה ימים לאחר מכן הגיע הייב לביתה שבצפת, בהסכמתה, כביכול לצורך בחינת עבודת שיפוץ.
לפי כתב האישום, נכנס הייב לחדר השינה של האישה ללא הסכמתה, ביצע בה אונס אכזרי וגרם לה לחבלות קשות. הייב מצדו טען שיחסי המין היו בהסכמה. כאשר לוקחים בחשבון שהייב הוא עבריין מין שכבר הורשע באונס אישה בת 70, הסיפור המטלטל עשוי להישמע כמו הרשעה בטוחה, אלא שבבית המשפט המחוזי חשבו אחרת.
הכי מעניין
שלב ראשון: זיכוי פה אחד במחוזי
ב-2023 זיכה המחוזי בנצרת את הייב פה אחד. בהכרעת הדין נקבע כי המפגש הראשון בין השניים נראה נינוח לגמרי, וכי גרסתה של האישה לנסיבותיו, הינה בעייתית.
במקרה הזה ניצב בית המשפט בפני קושי שמתרחש הרבה בדיונים על עבירות מין: אין ראיות אמפיריות שעל בסיסן אפשר לדעת מה קרה, ולכן עיקר ההחלטה נסוב על עדויות הצדדים, מה שמכונה בעגה הפופולרית "he said – she said". במקרים כאלה, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וההכרעה של בית המשפט מתבססת בחלקה הגדול על האופן שבו השופטים מתרשמים מהעדים.
במקרה שלנו, המתלוננת התקשתה מאוד לספק הסבר מדוע היא לא צעקה או קראה לעזרה ונתנה גרסאות שונות לכך: היא "לא יודעת לצעוק", כי "אנשים ישנים ולא רציתי להפריע" כי העובד הזר שהיה אצלה "קטנצ'יק" או כי "זה לא יפה בעלת הבית שלו (העובד הזר), נמצאת בסיטואציה כזאת...".
המתלוננת ציינה שהייב נהג בפראות, ובית המשפט ראה בכך הסבר אפשרי לכעסה ולתלונתה אך ציין כי זה לא מוכיח שמדובר באונס, אלא בפראות שלא תאמה את רצונה. בנוסף, היא שינתה גרסאות גם ביחס לאלמנטים שונים בתקרית, כמו למשל באשר לאופן שבו החל הקשר שקיימה עם הייב. בית המשפט התייחס גם לכך שאמרה שאילולא היו לוחצים עליה לא הייתה מגישה תלונה במשטרה.
על כל האמור, בית המשפט קבע שהעדות של המתלוננת הייתה פחות אמינה מזו של הייב, ותשובותיה בחקירה הנגדית היו "לא משכנעות ולא נכונות". עוד נמצא כי שיחות הטלפון שהתנהלו בין שני המפגשים נשאו אופי מיני ושהאישה שיתפה בהן פעולה עם הייב. על סמך הדברים הללו, וכן על ראיות נוספות שיוזכרו בהמשך, קבעו שלושת השופטים - אשר קולה, רננה גלפז מוקדי ודני צרפתי – כי התביעה לא הוכיחה את אשמתו של הייב מעבר לספק סביר וזיכו אותו.
מהו ספק סביר?
במשפט פלילי, שני הצדדים - התביעה וההגנה - מציגים בפני בית המשפט את גרסתם הנתמכת בראיות. התביעה טוענת שההסבר היחיד שמסביר את מכלול הראיות הוא שהעבירה אכן בוצעה. ההגנה מנסה להציג הסבר חלופי, תרחיש שלא סותר את הראיות ובו הנאשם לא עבר את העבירה. אם ההגנה הצליחה להציג תרחיש סביר כזה, אזי שהתביעה לא הוכיחה את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.
במצב כזה בית המשפט חייב לזכות את הנאשם, גם אם התרחיש שמציגה התביעה סביר יותר.
על פי חוק העונשין
שלב שני: הרשעה בערעור ברוב של 2 נגד 1
המדינה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט העליון. בהרכב של שלושה שופטים, הפכו נשיא העליון, השופט יצחק עמית, והשופטת דפנה ברק-ארז את זיכויו של הייב והרשיעו אותו, כנגד דעתו החולקת של השופט יחיאל כשר.
הרשעתו של הייב בערעור הייתה חריגה מאוד. עדים לא מעידים שוב בערכאת הערעור, כך שזו נמצאת בעמדת נחיתות אינהרנטית בכל הנוגע לעדויות, שהרי היא לא ראתה את העדים במו עיניה, לא שמעה את נימת דבריהם ולא התרשמה ממהלך חקירתם ואמינותם. לכן, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית (זו שדנה בתיק במקור), למעט במקרים חריגים ביותר.
ההנמקה המרכזית של השופטים עמית וברק-ארז נשענה על המושג "מובלעת ראייתית", עיקרון הקובע כי בעבירות מין יש להתחשב בכך שנפגע העבירה עשוי להתבלבל, לשכוח, לסתור את עצמו במידת מה ולהתנהג באופן שנראה לכאורה תמוה או לא אמין. גם אם דפוס ההתנהגות של הנפגע לא עולה בקנה אחד עם מה שמצופה ממי שחווה פגיעה מינית, אין בכך כדי לשלול את עצם הפגיעה בו.
עוד על הרשעת הייב בעליון
אלא שבהנמקה הזו היו שתי חולשות מרכזיות.
ראשית, בית המשפט המחוזי התחשב במובלעת הראייתית ועדיין בחר להאמין לגרסת הייב. שנית, כדי להרשיע נאשם אין די בכך שנתעלם מהפגמים בעדות המתלוננת, נדרשת גם הנמקה שתראה שגרסת הנאשם עצמו לא מהימנה.
עמית עצמו הכיר בנקודות אלה בהכרעת הדין: "בית המשפט (המחוזי) היה אף נכון להניח כי המתלוננת התביישה לספר כי שוחחה עם הנאשם על עניינים מיניים, ומשכך לא דבקה באמירת האמת לגבי כל מה שאירע לפני האירוע, אך בקבלת הנחה זו אין די להרשעה בהליך פלילי" (מתוך ע"פ 6681/23).
בית המשפט העליון החזיר את התיק למחוזי בנצרת לצורך מתן גזר דין. על הייב נגזרו 19 שנות מאסר, זאת בשים לב לנסיבות האינוס ולעברו הפלילי של הייב. בית המשפט הדגיש כי מדובר באונס קשישה ניצולת שואה, באורח אלים במיוחד שגרם לה לחבלות פיזיות ולנזק נפשי. ביחס לעברו הפלילי של הייב, מלבד שתי עבירות האונס, הוא כולל גם מגוון אישומים בתקיפה, איומים, גניבה, הסגת גבול, היזק לרכוש ועוד.
שלב שלישי: הדיון הנוסף - בחזרה לזיכוי
עורכי דינו של הייב עתרו לדיון נוסף. ב-19 במאי 2025 החליט המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, כי הנסיבות החריגות מצדיקות כינוס הרכב מורחב של שבעה שופטים, ובהם שלושת השופטים שישבו בהליך המקורי.
הדיון הנוסף התמקד בדיוק בשאלה האם ועד כמה יכולה ערכאת ערעור להתערב בפסיקה מזכה של הערכאה הדיונית בעבירות מין, כאשר היא נסמכת על ענייני מהימנות ועובדות.
כיום הפך ההרכב המורחב את פסק הדין בדעת רוב, וזיכה את הייב. בשלב זה פורסמה הכרעת הדין ללא הנמקות, שיתפרסמו בהמשך. הייב צפוי להשתחרר ממאסר בקרוב מאוד.
בעד הזיכוי הצביעו המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, והשופטים דוד מינץ, יעל וילנר, עופר גרוסקופף ויחיאל כשר; בדעת מיעוט – השופטים עמית ודפנה ברק-ארז.