אפשר לנתח בדרכים רבות את כתב התשובה בן 83 העמודים (ומאות עמודי הנספחים) שהגישה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה במענה לארבע העתירות המבקשות להעביר את איתמר בן־גביר מתפקיד השר לביטחון לאומי.

אפשר לעשות לו "בדיקת עובדות", כנהוג בתקשורת הישראלית בימים אלו, או לבחון את הנחות היסוד החוקיות שהוא מבוסס עליהן, ולתהות עד כמה הן משקפות את הדין המצוי בישראל ועד כמה הן שיקוף של "הדין הרצוי" ברפובליקה משפטית דמיונית שאינה קיימת במציאות. דרך אחרת היא לבחון את כתב התשובה מהממד המוסדי, בראי מערכת היחסים בין הרשויות ומיקומו האנומלי של הייעוץ המשפטי לממשלה - "הסוס הטרויאני" של הרשות השופטת, הפועל בלב הרשות המבצעת ומאתגר כל תיאוריה מקובלת בדבר הפרדת הרשויות בדמוקרטיות המערב.

אלא שדווקא סוגיה אחרת, לכאורה צדדית ולא חשובה במיוחד, עשויה להתברר כחשובה לא פחות ואולי אף יותר - שאלת העיתוי.

עיסוק מוגבר בעיתוי אפיין במשך שנים את חוגי "השמאל הציוני" בישראל. הם נהגו לבקר את צעדיהן של ממשלות הימין בתחום הבנייה, ההגנה וההתיישבות בטענה שהצעדים הללו אינם בהכרח פסולים, אך העיתוי איננו מתאים - בגלל המתיחות הביטחונית שאסור להחריף או בגלל תקופה שקטה שמן הראוי לא לאתגר אותה לחינם, בגלל הנשיא העוין היושב בבית הלבן שאסור להרגיזו, או בגלל הנשיא הידידותי שחבל לפגוע בחברות האמיצה איתו.

אך גם לנוכח הרוח האבסורדית שאופפת את הדיון בשאלות של עיתוי, ברור לכול שיש זמנים שאינם מתאימים לכל סוג של פעולה. כשהתותחים רועמים לא מעלים הצעות אי אמון בממשלה, לא מחוקקים חוקים שנויים במחלוקת ולא יוצאים להפגנות סוערות ברחובות. לא רק כדי לא להיפגע חס וחלילה מטיל אויב או משבר יירוט, אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שיש רגעים שבהם עם ישראל חייב להתאחד סביב מטרה משותפת, להבליט את המשותף ולא לחדד את המפריד והמפלג.

אלא שגם מה שברור לכל מי שמעט שכל ישר נותר בקודקודו לא נהיר ככל הנראה לבהרב־מיארה, שהגישה השבוע לבג"ץ את כתב התשובה הקורא להעברת השר בן־גביר מתפקידו.

אפשר מחר

תומכי היועצת טוענים שלא הייתה ברירה. עמדתה העקרונית של בהרב־מיארה בסוגיה ידועה מזה זמן, ודאי מאז שהגישה את התגובה המקדמית לעתירות בעניין. מי שקבעו את המועד שיוגש בו כתב התשובה היו בכלל שופטי בג"ץ. הם הוציאו צו על תנאי בעתירות, והם קבעו את לוחות הזמנים הרבה לפני שדונלד טראמפ ובנימין נתניהו החליטו לצאת למתקפה על ראשי המשטר האיראני. גם בכתב התשובה גופו צוין שהוא הוכן ברובו עוד לפני פרוץ המערכה. ליועצת לא הייתה ברירה.

אולי בעולם אחר היה אפשר לקבל את הטענות הללו. בעולם האמיתי זה הרבה יותר קשה, בין השאר כי אנו יודעים היטב מה יחסם של היועצת המשפטית ואנשי הפרקליטות למועדים שקובעים שופטי בג"ץ. די אם ניזכר באופן טיפולם בהגשת התגובה לעתירות נגד פעולת ועדת הבדיקה הממשלתית לסוגיית השימוש ברוגלות.

22 בקשות דחייה הוגשו בתיק ההוא במשך למעלה משנתיים. מגוון הצדקות ניתנו אז, כולל מצבים רפואיים אישיים והמצב הביטחוני הכללי, עומס עבודה ועוד שלל תירוצים, שחלקם התחרו לא רע בתירוץ המיתולוגי "הכלב אכל לי את שיעורי הבית".

כשבפרקליטות ובייעוץ המשפטי לא מעוניינים למהר, הם יודעים היטב כיצד לעכב, למסמס ולדחות את הטיפול בסוגיות קשות. אין מומחים מהם בגלגול תפוחי אדמה לוהטים כאשר הם מעדיפים - מסיבות ענייניות יותר או פחות - להימנע מלקבוע מסמרות.

כאשר הם בוחרים להגיש בדיוק במועד כתב תשובה באורך יותר משמונים עמודים, המלווה בשלושים נספחים באורך כ־360 עמודים, זה החריג. זה מבטא להיטות להציג עמדה רשמית מטעמה של היועצת דווקא במועד הזה. דבר לא מנע מהיועצת לבקש מבג"ץ דחייה במועד הגשת התשובה. האמת הפשוטה היא שהיועצת והפרקליטות אפילו לא ניסו.

בהיסח הדעת

אולי גם היועמ"שית יודעת היטב שזה לא הזמן, שלא הגיוני לבקש מראש הממשלה ומהשר לביטחון לאומי לעסוק בסוגיה הזו דווקא בעיצומם של ימי לחימה. אולם ההחלטה להגיש את התשובה, ולא לנסות אפילו לבקש משופטי בג"ץ דחייה לנוכח המצב, היא לא באג אלא פיצ'ר.

אולי יש מבחינתה משהו נוח מאוד בהגשת התגובה ואף בקיום הדיון דווקא כשהתותחים רועמים. גם אם היא לא הייתה יכולה לתזמן את הגשת התגובה לעיצומם של ימי הלחימה במכוון, היא בהחלט לא הייתה מעוניינים לדחות אותה עד אחרי סיום סבב הלחימה הנוכחי.

שני פסקי הדין הדרמטיים ביותר במשפט החוקתי הישראלי, ששינו לחלוטין את מאזן הכוח בין הרשויות במדינת ישראל, ניתנו ברגעים כאלה - בזמן שתשומת הלב הציבורית לא הייתה יכולה להתמקד בהם. פסק דין בנק המזרחי, שבו הכריז נשיא העליון הטרי דאז פרופ' אהרן ברק על "המהפכה החוקתית", ניתן בעיצומם של ימי השבעה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בפסק הדין ההוא נטלו לעצמם שופטי בג"ץ את הסמכות לפסול את חקיקת הכנסת, אף שזו לא ניתנה להם מעולם באופן מפורש. קשה להפריז בדרמטיות של פסק הדין הזה, שניתן בשעה שמדינת ישראל ההמומה והאבלה כלל לא הייתה מסוגלת להפנים את משמעויותיו.

גם פסילת התיקון לחוק יסוד השפיטה בנוגע לעילת הסבירות, בפסק דין שבו שופטי בג"ץ הסמיכו את עצמם לפסול חוקי יסוד, הוכרזה בראשית חודש ינואר 2024, בעיצומם של ימי הלחימה בעזה. פסק הדין עיקר מתוכן את סמכותה המכוננת של הכנסת, והפך את בג"ץ לשליט יחיד ששום רשות איננה מסוגלת לאזן את כוחו.

משמעותו הייתה ברורה, אך הקשב הציבורי היה במקומות אחרים לגמרי. מאות אלפים היו מגויסים למילואים, רשימת הנופלים התארכה מדי יום, ובחסות חוסר הקשב לנושא המשפטי עברה המהפכה החוקתית השנייה כמעט בשקט גמור.

אם בג"ץ יסכים עם היועצת ויורה על פיטורי שר ללא שום עילה ברורה בדין, פסק דינו יוביל מהפכה שקשה להפריז במשמעותה - כזו שקשה מאוד להאמין שיכולה לעבור בלי לגרום למשבר חוקתי דרמטי.

הדרך היחידה שבה פסק דין כזה יוכל להינתן בלי שרבבות מפגינים יצאו לצור על בית המשפט העליון, היא אם התזמון יסיט את תשומת הלב של הציבור למקומות אחרים. האם זו הסיבה לכך שלא נעשה אפילו ניסיון לדחות את התשובה ואת הדיון בחודש־חודשיים, עד יעבור זעם ותסתיים המלחמה? גם אם אין לכך ראיה ברורה, קשה לא להעלות את התהייה.