סוף לדרמה: "מכתב התנחומים" של טרומפלדור יושב למכון ז'בוטינסקי

דרמה משפטית והיסטורית הגיעה היום לסיומה: שופטי בית המשפט העליון הפכו את החלטת ביהמ"ש המחוזי וקבעו כי מכתב נדיר שכתב יוסף טרומפלדור לאב שכול ב-1916 שייך למכון ז'בוטינסקי.

השופטת וילנר קבעה בפסק הדין חזקה משפטית חדשה: "ארכיונים ציבוריים אינם סוחרים בפריטים שברשותם". האספן שרכש את המכתב ב-600 דולר וביקש למכור אותו ב-100 אלף, יחזירו לאלתר, לאחר שלא יכול היה להוכיח שהמכתב יצא מהמכון בדרך כשרה.

​במוקד המחלוקת המשפטית שעוררה הדים בעולם האספנות וההיסטוריה הישראלית, עמד מסמך אחד, קטן אך בעל משקל סגולי אדיר: מכתב בכתב ידו של הגיבור הלאומי יוסף טרומפלדור. המכתב, שנכתב בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נשלח ליהושע הרשל ורטהיימר, אביו של בנימין ורטהיימר שנפל בקרבות גליפולי. ​במילים פשוטות, חתם טרומפלדור את מכתבו לאב השכול: "אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל". השופטת יעל וילנר ציינה בפסק הדין כי מילים אלו מהדהדות את המשפט המזוהה ביותר עם טרומפלדור ואשר על פי הנטען נאמרו ברגעיו האחרונים בתל-חי: "טוב למות בעד ארצנו".  

​הפרשה החלה ביוני 2019, כאשר אנשי מכון ז'בוטינסקי נתקלו בכתבה בעיתון "ישראל היום" שבישרה על מכירה פומבית של המכתב הנדיר, עם מחיר פתיחה של 100,000 דולר. לתדהמתם, בתמונת המכתב הופיעה בבירור חותמת של "מוזיאון בית"ר" – שמו הקודם של המכון.  

​בדיקה מהירה בארכיון העלתה כי המכתב נעלם ממקומו. מנכ"ל המכון יצר קשר מיידי עם בית המכירות ועם מחזיק המכתב, האספן זוהר שלומוב, וטען כי המכתב נגנב. שלומוב, מנגד, טען כי רכש את המכתב כדין תמורת 600 דולר מעיזבונו של אספן יהודי-אמריקני בשם בוב כהן.  

​בית המשפט המחוזי דחה בתחילה את תביעת המכון, בקובעו כי קיימת אפשרות סבירה שהמכון מכר את המכתב בעבר כדי לממן את פעילותו. אולם, שופטי בית המשפט העליון – יעל וילנר, עופר גרוסקופף ויחיאל כשר – לא קיבלו קביעה זו. ​בפסק דין עקרוני, קבעה השופטת וילנר כי יש לאמץ "חזקה עובדתית" לטובת מוסדות ציבוריים: "ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון – שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון – אינם סוחרים בפריטים שברשותם". קביעה זו העבירה את נטל ההוכחה אל האספן, שהיה צריך להוכיח שהמכירה אכן בוצעה כדין – נטל שבו לא עמד.  

​שלומוב ניסה להישען גם על "תקנת השוק", המגינה על מי שקנה נכס בתום לב ובתמורה. אולם העליון קבע כי התנאים לא התקיימו:  

​חוסר תום לב: האספן ראה את חותמת המכון על המכתב אך בחר שלא לחקור את מקורו לפני הרכישה. בית המשפט הצביע על הפער הבלתי נתפס בין המחיר ששילם שלומוב (600 דולר) לערכו האמיתי של המכתב כפי שהוצג במכירה הפומבית (100,000 דולר).  בעוד המחוזי סבר ששלומוב "ליטש" את המכתב והעלה את ערכו, היועצת המשפטית לממשלה טענה, והעליון קיבל, כי פעולותיו רק "גילו את שוויו האמיתי מלכתחילה".  

​פסק הדין מדגיש את החשיבות של "קניין תרבותי" במדינת ישראל. היועצת המשפטית לממשלה הדגישה כי המכתב קשור בקשר הדוק לזהות הלאומית. המכון הציג ראיות כי המכתב היה חלק מאוסף רחב של מסמכי טרומפלדור שנמסרו לו על ידי ארוסתו, פירה עוזיאלי, כבר ב-1947.  ​בסיכומו של דבר, השופטת וילנר הורתה על קבלת הערעור: "אני סבורה שדין הערעור להתקבל, ויש להורות כי המכון הוא הבעלים של המכתב, ועל כן יש להשיבו לרשות המכון".