זה כבר נהיה שיטתי. היועמ"שית מתקשה מאוד להבחין בין טענות ציבוריות־פוליטיות ובין טענות משפטיות, ומתעלמת מהעובדה שהערבוב המסוכן ביניהן מפרק את השיח הציבורי.

הטענה הציבורית פוליטית פשוטה, גם אם יש מי שמנסים לצייר אותה כשנויה במחלוקת: טבח שבעה באוקטובר הוא המחדל הגדול ביותר מאז הקמתה של מדינת ישראל. האסון התרחש בעקבות השתרשות קונספציות ושרשרת מחדלים לאורך כל שרשרת הפיקוד – מראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוביל את אסטרטגיית ההכלה מול חמאס ותחזק את הזרמת מזוודות הדולרים מקטאר; דרך חברי הקבינט המדיני־ביטחוני וראשי המועצה לביטחון לאומי, שמעלו בתפקידם לשאול את השאלות הנכונות ולפקח; ועד שרשרת הפיקוד הבכירה בצה"ל ובשב"כ, שכשלה באותו יום מר ונמהר בשלושת מרכיבי הליבה של הביטחון הלאומי – גם בהרתעה, גם בהתראה וגם בהכרעה.

אסון גדול כל כך צריך להיבחן בשבע עיניים על ידי המוסד הבכיר ביותר שהחוק הישראלי הגה כדי לטפל באירועים כאלה: ועדת חקירה ממלכתית, שאיננה מתמנית על ידי הנחקרים ולא מושפעת מהם. בדרך לשם יש בעיה אמיתית, והיא חוסר האמון המוצדק בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. אלא שהבעיה הזו פתירה: נשיא המדינה יצחק הרצוג הציע לנתניהו שהמשנה לנשיא העליון נעם סולברג, שאיננו חשוד על שנאת נתניהו או על עוינות לממשלת הימין, הוא שיעמוד בראש הוועדה. נתניהו אמר לא, והסיבה לסירוב הנחרץ היא אחת ויחידה: הוא לא מוכן בשום פנים ואופן להיחקר ולהיבדק ולתת דין וחשבון על אחריותו. נתניהו דואג לנתניהו. אין הסבר אחר לסירוב לוועדה שבראשה יעמוד סולברג.

כל אלה מסקנות פשוטות של שכל ישר ושל התבוננות במציאות כפי שהיא, שמספיק להיות לא מוטה או מחנאי באופן קיצוני כדי להגיע אליהן. ועדיין, זוהי טענה ציבורית ולא משפטית. חוק ועדות חקירה, שנחקק בתשכ"ט, ברור מאוד במילים שלו: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון". הממשלה רשאית, היא לא חייבת. זהו לשון החוק. אפשר לשנות את החוק, אבל כל עוד החוק לא שוּנה – זה מה שהוא אומר. מה עושים כשהממשלה לא רוצה? הולכים לקלפי בבחירות ומחליפים את הממשלה. רק העם יכול להכריע, אין מסלול עוקף.

אבל גלי בהרב־מיארה איבדה את היכולת להבחין בין טענה ציבורית לטענה משפטית, והיא מנסה לתפור ביניהן בצורה כמעט מביכה. "קשה להעלות על הדעת נסיבות ייחודיות, חריגות וקיצוניות יותר מאירועי שבעה באוקטובר, המצדיקים הקמת ועדת חקירה ממלכתית", כתבה בתגובה לעתירת התנועה לאיכות השלטון, הדורשת מבג"ץ לכפות על הממשלה את הקמת הוועדה. "הדבר נובע מהנסיבות הייחודיות, הקיצוניות וחסרות התקדים המחייבות חקירה מערכתית מעמיקה לשם מניעת אסון לאומי דומה", חזרה והבהירה. במחילה מכבוד תורתך בהרב־מיארה, אם נכתוב כמה פעמים "ייחודיות, חריגות וקיצוניות" זה ישנה את החוק? כך נצליח לשכנע את בג"ץ להכניס לו סעיפים שאינם קיימים בו?

ליועמ"שית יש טענות נוספות: אי־הקמת מנגנון החקירה הממלכתי "סותר באופן חזיתי את חובותיה של הממשלה כנאמן הציבור"; "אינו מתיישב עם חובתה לפעול בענייניות, הגינות וסבירות"; "פוגע בזכויות לחיים, גוף, חירות וכבוד". בכנות, אחלה טיעונים לנאום של יאיר לפיד במושב "40 חתימות" בכנסת, אבל מה בין אלו ובין טיעון משפטי? בג"ץ הודיע השבוע שהתיק יידון בפני הרכב של שבעה שופטים. גם בעליון מבינים שהציבור יודע קרוא ואיננו מטומטם.