בדעת רוב דחה השבוע בג"ץ את העתירה לביטול מינויו של דוד זיני לראש השב"כ. הנשיא עמית, בדעת מיעוט, טען שיש לבטל את המינוי. קראתי שוב ושוב, אך מקוצר המשיג ועומק המושג לא הצלחתי להבין את ההנמקה שלו. אולי אתם תצליחו.

תזכורת קצרה: בעקבות עתירות קודמות התכנס בג"ץ בחודש יולי לדיון חסוי ובו אישר את הפשרה שאליה הגיעו ראש הממשלה נתניהו והיועמ"שית בהרב־מיארה. על פי הפשרה, נתניהו ימתין חודשיים בטרם ימנה את ראש השב"כ הבא. בזמן הזה ישלים שב"כ את חקירת קטארגייט, וכך ראש השב"כ החדש לא יימצא בניגוד עניינים בין חובתו לנהל את החקירה ללא משוא פנים ובין זיקתו האפשרית לראש הממשלה שמינה אותו. נתניהו נצמד להסכמות, המתין חודשיים ומינה את זיני.

מדובר בהחלטה שקיבלה תוקף של פסק דין, הבהיר השבוע השופט סולברג בהחלטה לאשר את מינויו של דוד זיני, ו"הגם שמדובר בהסכמה בין הממשלה ליועמ"שית, אין העותרים בני חורין להשתחרר ממנה".

אז מה גורם לנשיא העליון עמית להתעקש ולהישאר בדעת מיעוט המבקשת לבטל את מינויו של זיני? הנה הנימוק שלו: "מתן תוקף להסכמות הצדדים בעתירה ציבורית מסוימת לא חוסם בהכרח אפשרות לפתוח את הסוגיה לדיון מחדש בעתירה מאוחרת". מבחינת עמית, הוועדה הבודקת את טוהר המידות של המועמד צריכה לבדוק גם את טוהר המידות של הממנה (איפה זה כתוב? זה לא כתוב, זו הלכה למשה מסיני), ומכיוון שהוועדה לא בדקה את טוהר המידות של נתניהו, היא לא יכלה לאשר את המינוי של זיני.

מה הלקח שאתה משדר לממשלות ישראל, אדוני הנשיא? לא לסמוך על בג"ץ? לא לקבל הצעות פשרה שמציעים השופטים בעליון? להתייחס להחלטות בג"ץ כאל המלצה? אתה בטוח שאתה רוצה לקחת אותנו למחוזות הללו?