מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה השבוע כדי לדון במצב במזרח התיכון, לרבות בשאלת פלסטין. המדינות החברות במועצה אימצו ברוב 13 חברות, ללא התנגדות ובהימנעות של שתיים בלבד – רוסיה וסין – את החלטה מספר 2803 (2025). כמו יתר ההחלטות בעניין ארץ ישראל, גם זו ניתנה במסגרת סמכות המועצה בפרק השישי למגילת האו"ם להמליץ על דרכים ליישוב סכסוכים.

ההחלטה קוראת לצדדים לאמץ במלואה, בתום לב וללא דיחוי, את "התוכנית המקיפה לסיום הסכסוך בעזה" (תוכנית עשרים הנקודות) של הנשיא דונלד טראמפ מ־29 בספטמבר 2025, שצורפה כנספח להחלטה.

מועצת הביטחון בירכה על ההקמה של מנהלת שלום (Board of Peace, BoP), שבראשה יעמוד נשיא ארה"ב טראמפ, לצורך קביעת המסגרת, המימון והפיתוח מחדש של רצועת עזה. המנהלת תפעל בתקופת ביניים עד שהרשות הפלסטינית תשלים את תוכנית הרפורמה, המפורטת במתווה השלום של הנשיא טראמפ מ־2020 ("תוכנית המאה") ובהצעה הסעודית־צרפתית ("הצהרת ניו־יורק"), ותוכל לשלוט בעזה באופן בטוח ויעיל.

לאחר הביצוע הנאמן של תוכנית הרפורמה לרשות הפלסטינית והתקדמות הפיתוח מחדש של עזה, יוכלו להתקיים התנאים למסלול שיוביל להגדרה עצמית ומדינה לפלסטינים. ארה"ב תייצר דו־שיח בין ישראל לפלסטינים לגבי אופק מדיני לדו־קיום בשלום ובשגשוג. ההחלטה מדגישה את חשיבות מתן הסיוע ההומניטרי לרצועה באמצעות ארגונים דוגמת ארגון האו"ם, הצלב האדום והסהר האדום. ההחלטה קוראת לבנק העולמי ולמוסדות פיננסיים לאפשר ולספק משאבים פיננסיים שיתמכו בתוכנית השיקום והפיתוח של עזה, לרבות באמצעות הקמת קרן נאמנות שתוקדש למטרה זו ותנוהל בידי התורמים.

תחומי האחריות של BoP הם: ראשית, לפקח על ועידה טכנוקרטית וא־פוליטית של פלסטינים בעלי כישורים, שתוקם בתמיכת הליגה הערבית, ותהיה אחראית על השירותים הציבוריים והמנהל בעזה; שנית, היא תופקד על תוכניות השיקום וההבראה הכלכלית של עזה; בנוסף, תפקידה יהיה תיאום ותמיכה במתן שירותים ציבוריים וסיוע הומניטרי בעזה; כמו כן, היא תהיה אחראית על אמצעים שיקלו על תנועת אנשים לתוך עזה ומחוצה לה, באופן התואם את התוכנית המקיפה; לבסוף, המנהלת תמלא כל תפקיד נוסף שיידרש לתמיכה ויישום התוכנית המקיפה. המנהלת תגיש למועצת הביטחון דו"ח התקדמות מדי שישה חודשים.

המדינות המשתפות פעולה במסגרת BoP נקראות להקים כוח ייצוב בינלאומי (International Stability Force, ISF), שיפעל לתקופת ביניים תחת פיקוד מקובל על המנהלת. חיילי ISF יגיעו מהמדינות המשתתפות, בהתייעצות עם מצרים וישראל, ויפעלו יחד עם כוח שיטור פלסטיני חדש לשמירת שטחי הגבול; הם יוודאו את הפירוז של עזה, לרבות ההריסה ומניעת השיקום של התשתית הצבאית ותשתיות הטרור; יגנו על האוכלוסייה האזרחית, לרבות ביצוע פעולות הומניטריות; ידאגו לאימון כוח השיטור הפלסטיני ולפירוק כל הארגונים החמושים הלא־מדינתיים מנשקם; הם יאבטחו מסדרונות ההומניטריים, ויבצעו וכל פעולה אחרת שתידרש ליישום התוכנית המקיפה.

עם ההשתלטות והייצוב בידי ISF, צה"ל ייסוג מרצועת עזה לפי אמות מידה, אבני דרך ולוחות זמנים הקשורים לפירוז שיוסכמו בין צה"ל, ISF והמדינות שערבו לביצוע (מצרים, קטאר, טורקיה וארה"ב), למעט מאזור ביטחון (פרימטר) שבו צה"ל יישאר עד שמעזה לא יהיה כל איום טרור. ISF יסייע ל־BoP בפיקוח על יישום שביתת הנשק בעזה, ויפעל על פי האסטרטגיה של המנהלת.

BoP ו־ISF הוסמכו לפעול עד 31 בדצמבר 2027, בכפוף לפעולה נוספת של מועצת הביטחון. הארכת מנדט ISF תיעשה בשיתוף פעולה ותיאום עם מצרים, ישראל ושאר המדינות המשתפות פעולה עם הכוח.

"התוכנית המקיפה", הנספחת להחלטה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, מציינת את התחייבות חמאס לשחרר את כלל החטופים החיים והמתים בתוך 72 שעות; את החירות שתהיה לתושבי עזה לצאת ממנה מרצונם ולחזור אליה; שחמאס והארגונים החמושים בעזה לא ישתתפו בשיקום הרצועה; ושישראל לא תשלוט בעזה ולא תספח אותה.

ניתוח ביקורתי

מקריאת ההחלטה עולה בבירור כי המדינות החברות במועצת הביטחון מכירות בכך שכיום אין מדינת "פלסטין", וכי מדינה כזאת תוכל לקום בעתיד רק בהתקיים התנאים המפורטים בהחלטה. מסקנה זאת מרשימה במיוחד לאור העובדה שבספטמבר 2025 "פלסטין" זכתה ל"הכרה" של 157 מתוך 193 המדינות החברות בארגון האו"ם, ובהן ארבע חברות קבועות במועצת הביטחון – סין, רוסיה, צרפת ואנגליה - וכן שבע חברות לא קבועות – אלג'יריה, גיאנה, יוון, סומליה, סיירה־לאון, סלובניה ופקיסטן. במהלך הדיון ציינו מדינות אלה, וגם דנמרק ודרום־קוריאה שלא הכירו ב"פלסטין", שרק "פתרון שתי המדינות" יסיים את הסכסוך במזרח התיכון.

בדין הבינלאומי יש שלושה תנאים מוקדמים מצטברים לקיומה של מדינה: עליה להיות בעלת שטח קבוע, אוכלוסייה קבועה וממשלה אפקטיבית. הכרה בישות שאינה מקיימת את כל התנאים הללו חסרת תוקף.

לגבי "פלסטין" התנאים טרם התמלאו. שטחה של המדינה הערבית צריך להיקבע בהסכם עם ישראל. לשטחים האמורים יש כיום שתי ממשלות – הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וחמאס ברצועת עזה. מעמדם של רבים מהתושבים הוא של פליטים נצחיים, שאינם רואים עצמם תושבי קבע של שטחים אלה. הם תובעים לעצמם זכות שיבה לשטח ישראל המצוי בתחומי הקו הירוק, "פלסטין" שתשתרע מהירדן לים התיכון.

משום כך, כל המדינות התומכות ב"פתרון שתי המדינות" עמדו בדיון על הצורך באיחוד שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה תחת ממשלה אחת, זו של הרשות הפלסטינית. היו אף כאלה – דוגמת אלג'יריה, שייצגה את עמדת הליגה הערבית והפלסטינים – שהתנגדו לדרישה לרפורמה ברשות הפלסטינית. מבחינת מדינות אלה, נדרש רק לשים קץ לסבלם הנורא מכול של הפלסטינים - לא רק בעזה, אלא גם ביהודה ושומרון, שם הם סובלים מ"טרור המתנחלים". הפלסטינים הם הראויים להגנה, להגדרה עצמית ולריבונות ב"פלסטין".

בהחלטה שהתקבלה יש כמה תיקונים שמדינות חברות דרשו להכניס לנוסח המקורי שהציעה ארה"ב. אלה כללו את הצורך לשמר את שביתת הנשק, הפניות להחלטות קודמות של העצרת הכללית ומועצת הביטחון, הפניות לעקרונות הדין הבינלאומי, וחיוב של BoP להגיש דו"ח התקדמות חצי־שנתי למועצת הביטחון.

מהנוסח המקורי הושמטה ההוראה כי על הרשות הפלסטינית להשלים את הרפורמה להנחת דעתן של BoP ושל ישראל. במקומה יש הוראה המפנה להצעת צרפת וערב הסעודית לרפורמה ברשות הפלסטינית, באמצעות סיוע בינלאומי מהאיחוד האירופי והליגה הערבית (הצהרת ניו־יורק), שתקדם משילות טובה, שקיפות, קיימות פיסקלית, מאבק בהסתה, מתן שירותים ואקלים נוח לעסקים ופיתוח. כמו כן יש הוראה נוספת שארה"ב תייצר דו־שיח בין ישראל לפלסטינים לגבי אופק פוליטי לדו־קיום של שגשוג ושלום. מהנוסח המקורי הושמטה גם ההוראה שארגון שיעשה שימוש לרעה בסיוע ההומניטרי לא יהיה עוד זכאי להשתתף בפעולות הסיוע.

תגובת חמאס

תגובת חמאס והפלגים הפלסטינים בעזה הייתה נחרצת: הם סירבו בתוקף להקמת כוח בינלאומי ברצועת עזה שיכפה משטר נאמנות בינלאומי. הם הצהירו שאין מקום לנוכחות צבאית זרה או להקמת בסיסים בינלאומיים בעזה. הכוח שיוקם לפי ההחלטה, ציינו, ייחשב כצד בסכסוך הפועל לטובת הכיבוש, ולחמאס תהיה הזכות המעוגנת בדין הבינלאומי להתנגד לכיבוש עזה בידי כוח זה. הם עמדו על התנגדותם לפירוז עזה או לכל פגיעה בזכות העם הפלסטיני להגן על עצמו. כל ניסיון להוציא את התוכנית לפועל, לדבריהם, ייחשב הפרה ישירה של הריבונות הלאומית. כמו כן הם הכריזו שהסיוע ההומניטרי חייב להינתן בידי אונר"א בלבד, וכי רק לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו. חמאס והארגונים אף טענו כי סמכויות הכוח הבינלאומי צריכות להיות מוגבלות להגנה על אזרחים, הבטחת זרימת סיוע והפרדת כוחות.

תובנות לישראל

כל עוד "פלסטין" אינה מקיימת את תנאי היסוד לקיומה של מדינה היא לא תהיה כזו, גם אם 150 מדינות "יכירו" בה. החלטת מועצת הביטחון משקפת תובנה זאת. על ישראל להמשיך לעמוד על זכויותיה ההיסטוריות והמשפטיות בארץ ישראל, וכן על זכותה להגנה עצמית נגד "הנרטיב" שאומות העולם והארגונים הבינלאומיים מייצרים כדי לסכל אותן.

בזירה הבינלאומית יש פער בין החלטות המתקבלות סביב שולחן הדיונים לבין המציאות בשטח. לאור תגובת חמאס, קשה לראות היתכנות ל־ISF. היו מדינות שכבר הודיעו שלא ישלחו חיילים להילחם בחמאס ובפלגים הפלסטינים כדי לאכוף את פירוקם מנשקם. על ישראל לעמוד על כך שחיילי ISF לא יגיעו ממדינות כמו טורקיה, התומכת בחמאס. חיילים כאלה רק ימנעו מישראל את זכותה להגנה עצמית.

תוכנית עשרים הנקודות אוסרת על ישראל להחיל את ריבונותה בעזה. אם ישראל תפרק בעצמה את חמאס והפלגים מנשקם, היא תיאלץ להסיג את צה"ל מעזה ולמסור את השטח ל־BoP, שינהל אותו עד למסירתו לרשות הפלסטינית - הפועלת ומחנכת להשמדת ישראל. שטחי יהודה, שומרון ועזה יהיו מאוחדים תחת ממשלה פלסטינית אחת, ובמו ידינו נקדם את ההכרה ב"פלסטין". אל לנו לשפוך את דם בנינו כדי להביא על עצמנו את התוצאה ההרסנית והמסוכנת לעצם קיומנו.

כיום ישראל מחזיקה בלמעלה ממחצית משטח הרצועה. כל עוד ISF לא ישתלט על השטח שבידי חמאס, ישראל לא תידרש להסיג את צה"ל מהשטח שבשליטתה. ניאלץ להמתין בסבלנות ליום שבו ישראל תזכה לריבונות על הארץ המובטחת כולה.