פרשת הפצ"רית מחרידה. כל אדם זכאי עד שיוכח אחרת, אין לחרוץ משפט לפני השלמתו של תהליך הוגן, אבל יש סיבה לחשוש שכאשר בכירים בפרקליטות הצבאית הותקפו בשל הצעדים החריפים שנקטו בפרשת שדה־תימן, הם נקלעו למצוקה. יש גם סיבה לחשוד שבצר להם הם עשו מעשים חמורים שלא ייעשו.

כמו בחלק ניכר מהפרשות שהסעירו אותנו בשנים האחרונות, גם בפרשת הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי מתברר שהממשק בין שררה לתקשורת בישראל נעשה רעיל. כדי לזכות באהדה ציבורית, ראש ממשלה, שרים, בכירים ואלופים מוכנים לחצות קווים.

אבל פרשת היום איננה היחידה. לפני ימים אחדים קדמה לה פרשת השימוש ברוגלה של שב"כ נגד מועמד לראשות הארגון. לפני שבוע פורסמה הפרשה של קצין משטרה שהעיד על כך שחקירות נתניהו התנהלו באופן בלתי תקין. לפני חודשים אחדים נחשפה הפרשה של הפעלת כוח אימתני של שב"כ נגד מדליפים שאתגרו סיפורים שהוא סיפר. ולפני שנים אחדות קדמה לה הפרשה של תיקי נתניהו, שמיום שבאו לעולם הם מוזרים, רעועים ומעוררי חשד.

התמונה הכוללת ברורה ומבהילה. כותב שורות אלה איננו מאמין בתיאוריות קשר ובתפירה של תיקים, אלא בשלטון החוק ובצורך לאכוף את החוק באופן החלטי, שוויוני והוגן. אבל אפילו ידידי המשפט לא יכולים לעצום עיניים ולאטום אוזניים מול המתרחש והמתגלה. אי אפשר להתעלם מכך שבעשור הזה קרה דבר מה רע מאוד למערכת אכיפת החוק. במקום להיות אוניברסלית היא נעשתה מגזרית, עקמומית ולא סרגלית. פעם אחר פעם נמצאים בה עשבים שוטים ותפוחים רקובים שמטים את הכללים באופן בלתי סביר. היא מעלה מתוכה פירות מורעלים ומסרבת להודות בכשלים פנימיים. דפוסי מחשבה ודפוסי התנהגות בלתי ראויים גורמים לכך שבמרתפי הצדק הולכת ונבנית תיבת פנדורה.

המשמעות של העובדה הזאת היא מפולת דמוקרטית. כשהמערכת הפלילית עוברת תהליך קטלני של פוליטיזציה, וכשהמערכת הפוליטית עוברת תהליך חמור של פליליזציה, התוצאה הרת אסון. אין דיון ענייני ואין ויכוח רעיוני. אין פלס מוסרי או ניקיון דעת משפטי, מידה אוניברסלית, שוויון בפני החוק ורצפה אחת ישרה. כתוצאה מכך אין אמון או נקודה ארכימדית ברורה וטהורה שאפשר להשעין עליה דמוקרטיה הוגנת ומתפקדת.

אבל המצב חמור עוד יותר כי גם בעברה השני של המפה מתרחשת מפולת דמוקרטית. לנגד עינינו סוגרים כלי תקשורת, מאיימים על כלי תקשורת ומכרסמים את חופש הביטוי. ממש מולנו רודפים שופטים, מתנכלים למשפטנים ומקעקעים את יסודות המשפט. כאשר יש חבר כנסת אמיץ המורד בשלטון ואומר אמת לשררה, ראשו נערף.

בנו של ראש הממשלה מקודם באופן שלא היה מבייש שום חצר מלוכה צרפתית או ביזנטית. חברת כנסת פופוליסטית מוכנסת לקודש־הקודשים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אין חיל, רעדה או מורא, ויש משוא פנים. בשם הזעם העממי הקדוש מחריבים כל מוסד ומנפצים כל נורמה. הופכים את הרפובליקה הישראלית לקרקס.

הטרגדיה רק הולכת ומעצימה. כמו במדינות רבות אחרות, מתרחשת כאן מלחמת חורמה בין עם לאליטות, בין המון לדיפ־סטייט. במלחמה כמו במלחמה, המטרה מקדשת את האמצעים. אין עכבות, אין מגבלות ואין גבולות. יד איש באחיו. כאשר המלחמה משתוללת, האמת, הצדק והמשפט הם הקורבנות הראשונים.

מצד אחד רבים משומרי הסף שהיו אמורים לרסן את הפופוליזם מתגלים כבעלי סדר יום משלהם, ולא כשומרי סף. מצד שני, הפופוליזם מנצל את מפלתם של שומרי הסף כדי למוטט כל סכר ולנתץ כל חומה.

בתוך הבוקה והמבולקה כבר אין לדעת על מי לסמוך ובמי לחשוד. אין היכל קודש או כוהן גדול. אין תחת הרגליים קרקע מוצקה לבנות עליה מחדש בית לאומי נכון ואיתן.