ההחלטה הקצרצרה שתשעה שופטי בג"ץ פרסמו בהמשך לדיון על העתירה בעניין הדחת היועמ"שית עשויה כולה מצביעות ומהיתממות. היא מאפיינת היטב את מערכת היחסים המעוותת בין רשויות השלטון בישראל: מערכת המשפט מחזיקה בכל הסמכויות בלי לקחת קורטוב אחריות, בעוד הפוליטיקאים נדרשים לתפקד באופן מתמיד בסביבה של אי ודאות. שר נאלץ לקחת בחשבון שכל החלטה שיקבל עשויה להתהפך ברגע, אם רק יעלה הרצון מלפני כבודם, אך השופט מצידו לא נדרש לספק הסברים משכנעים להחלטותיו, או לספק תשובות לתקשורת.

ברקע ההחלטה הנ"ל עומדת השאלה הפשוטה למראה אך הסבוכה למענה: כיצד מדיחים בשעת הצורך את היועץ המשפטי לממשלה? היו ימים שהתשובה לשאלה הזו הייתה פשוטה. למשל, בבוקר 1 ביוני 1986 קרא ראש הממשלה דאז שמעון פרס ליועמ"ש דאז, פרופ' יצחק זמיר, והודיע לו שבכוונתו לבקש מהממשלה למנות לו מחליף בהמשך אותו הבוקר ממש. זמיר אומנם הודיע בתחילת השנה שיסיים בקרוב את תפקידו, אך השעה את כניסת ההודעה לתוקף עד לסיום הטיפול בפרשת קו 300. דרך טיפולו של זמיר בפרשה והתעקשותו שייקוב הדין את ההר לא היו לרוחם של כל השותפים לממשלת האחדות שכיהנה אז. שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר, שהסכימו על מעט מאוד דברים, היו מאוחדים בדעה שיש להזיז את זמיר מהדרך כדי למנות יועץ משפטי שיגן בבג"ץ על החנינה שניתנה למעורבים בפרשה. וכך, ללא הליך מקדים, הודח זמיר במהירות הבזק ובמקומו מונה לכהונת היועץ יוסף חריש, שהסכים להגן על החנינה בבג"ץ, ואף ניצח בקרב המשפטי לאחר שהשופטים קיבלו ברוב דעות את עמדתו.

את כללי המשחק שינתה החלטת ממשלה שהתקבלה בעקבות פרשת בר-און-חברון. בהחלטה בשנת 2000 אימצה ממשלת ברק את המלצות ועדת שמגר בתחום אחד בלבד: הדרך למנות ולפטר את היועץ המשפטי לממשלה. בין השאר נקבע כי הדחת היועץ תיעשה רק בשל ארבע עילות שנקבעו, ואחרי היוועצות בוועדה מקצועית-ציבורית שחברים בה חמישה: שופט העליון בדימוס המתמנה בהסכמה בין נשיא העליון לשר המשפטים, משפטן שבוחרת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, איש אקדמיה המיומן בתחומי המשפט הפלילי והציבורי שבוחרים דקאני הפקולטות למשפטים, שר משפטים לשעבר או יועמ"ש לשעבר שבוחרת הממשלה, וכן חבר כנסת שבוחרת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. שלושת החברים הראשונים נבחרים לקדנציה של ארבע שנים ושני האחרונים אמורים להתחלף בכל פעם שמתחלפות הממשלה או הכנסת, בהתאמה.

בהחלטה נקבע גם שהוועדה המקצועית-ציבורית תכהן בהתמדה, וכשחבר בה מסיים את תפקידו ימונה לו מיד מחליף. הקביעה הזאת נותרה על הנייר. פעם אחר פעם אוישה הוועדה רק כשנוצר הצורך למנות יועץ משפטי חדש. וכך קרה שכאשר ביקשה הממשלה להדיח את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, היא גילתה שבוועדה יש רק שלושה חברים מכהנים, ולא חמישה.

תסבוכת אחת בדרך לאיוש הוועדה בשני התקנים הנוספים נגעה לשאלה מי חבר הכנסת שיכהן בוועדה ברצונה של ועדת החוקה. ש"ס דרשה את התפקיד עבור ח"כ ינון אזולאי, הציונות הדתית ביקשה למנות את ח"כ שמחה רוטמן, וגם בליכוד היו שלטשו עיניים לתפקיד. אך לבעיה הזו היה נמצא מענה, כנראה, אילו התסבוכת הגדולה יותר, בחירת נציג הממשלה, הייתה באה על פתרונה. זו נוגעת למינוי שר משפטים לשעבר או יועץ משפטי לממשלה לשעבר בתור חבר הוועדה מטעם הממשלה. מהר מאוד גילה שר המשפטים לוין שאין מתנדבים. כל היועמ"שים לשעבר גילו את דעתם שהם מתנגדים להדחה, ואילו מקרב שרי המשפטים לשעבר לא נמצא אחד שתומך בהדחה, שאינו חבר כיום בממשלה או בכנסת, ושמוכן להתמנות. בשלב הזה נתקע הליך ההדחה, עד שהממשלה החליטה פשוט לדלג עליו. היא החליטה שבאופן חד-פעמי היא מוותרת על היוועצות בוועדה, ומזמנת את היועמ"שית לשימוע בפני ועדת שרים מיוחדת. בהרב-מיארה לא התייצבה לשימועים, ולבסוף המשלה התכנסה וכצפוי החליטה לאשר את הצעת ההדחה.

תוך כדי התהליך הוגשו לבג"ץ עתירות, והשופטים החליטו בין השאר "להמליץ" לממשלה לחזור להליך ההדחה המקורי, ולהיוועץ בוועדה המקצועית-ציבורית. הממשלה סברה שהחלטת ההדחה חוקית לגמרי, אך לא דחתה את ההמלצה על הסף. להפך. השרים המובילים את ההדחה, שר המשפטים לוין ויו"ר ועדת השרים עמיחי שיקלי, הצהירו שהם שוקלים ברצינות להיענות להמלצה. הם רק ביקשו לוודא דבר אחד: שההצעה ניתנה בתום לב ולא כמלכודת, ושהם יוכלו לסיים בזריזות את הליך ההיוועצות. לשם כך הם ביקשו משופטי בג"ץ תשובות לשתי שאלות פשוטות: מה יקרה אם הממשלה לא תמצא מועמד מתאים לנציג מטעמה בוועדה, האם הוועדה תתכנס ותקבל החלטה בלעדיו? ומה יקרה אם אחד החברים האחרים בוועדה יתפטר בכוונה לתקוע את התהליך?

שתי השאלות הועברו לבג"ץ, אך השופטים החליטו שאין זה מתפקידם לתת עצות לממשלה ובטח לא לענות לשאלות. "לאחר שעיינו בהודעה מטעם משיבי הממשלה מיום 14.9.2025 ובתגובות יתר הצדדים – לא ראינו להוסיף על החלטתנו מיום 1.9.2025 המדברת בעד עצמה, והאמור בה עומד בעינו", נכתב בהחלטה הקצרצרה שניתנה ביום ראשון השבוע. "יובהר כי אין זה דרכו של בית משפט זה להיעתר לבקשות בעלי דין לשיפוט מוקדם, כמעין 'פרה-רולינג', באשר לפעולות עתידיות ותרחישים היפותטיים".

אתם הבנתם את זה? לשופטים מותר לתת לשרים "עצות" ולהתערב בעבודת הממשלה כראות עיניהם, אך לממשלה אסור להפנות אליהם אפילו שתי שאלות פשוטות. הסמכות כולה בידי השופטים, אבל האחריות למשמעות העצות שהם נותנים, ולכניסה למלכודות אם יהיו, ממשיכה להיות מונחת כולה על כתפי הפוליטיקאים. ההחלטה הקצרה מצליחה לזקק לתוך 51 מילים בלבד את כל ההתנשאות השיפוטית על הדרג הנבחר: אנחנו ניתן עצות, ואתם הפוליטיקאים תתמודדו לבד עם התוצאות. אם תצליחו – גם אז נוכל לפסול את החלטותיכם. אם תיכשלו – תמיד נוכל לספר שהיינו מאשרים את ההדחה אילו הייתה נעשית "לפי הספר", ואוזלת היד כולה שלכם. הסיכון מוטל במלואו על הממשלה, בעוד הסמכויות כולן נותרות בידי בית המשפט, שלא חש כי הוא חייב לממשלה אפילו תשובה לשאלות פשוטות. זוהי תמציתו של עיוות היחסים בין הרשויות, בהחלטה קצרצרה ולקונית אחת.