"לא חלק מהמשפחה": הקדנציה המורכבת של השופט אלרון בבית המשפט העליון

מעל פני השטח, טקס הפרישה של שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון ביום חמישי שעבר היה חגיגי ומרשים כנהוג, אך קשה היה להחמיץ את המתח שעמד באוויר. מחוות אופייניות לטקסים כאלה, כמו חיבוקים וגילויי חיבה פומביים בין נשיא בית המשפט העליון לשופט הפורש, לא נראו הפעם. במקומן הסתפק השופט יצחק עמית, שניהל את הטקס, בלחיצת ידו של השופט אלרון, מי שהעז, לראשונה בהיסטוריה של העליון, לאתגר את שיטת הסניוריטי ואת מנהיגותו של עמית.

כללי הטקס והנימוס נשמרו, וכל הנוכחים הקפידו לדבר בשבחו של השופט הפורש, אך הפיל שבאולם מצא את דרכו גם לנאומו של עמית. "אין זה סוד שחברי השופט אלרון ואני לא תמיד ראינו עין בעין בפסיקותינו", אמר, אך ניסה לעמעם את עוצמת הקרע בין השניים, שהלך והעמיק עם השנים, כאשר טען כי "במצב כזה אין כל פגם; ההפך הוא הנכון. דיאלוג שיפוטי המבוסס על ביקורת והפריה הדדית, הוא הבסיס לקיומה של כל שיטת משפט הראויה לשמה".

במסדרונות בית המשפט העליון נחשב השופט אלרון לאאוטסיידר מהרגע הראשון, ולמעשה עוד לפניו. כאשר מועמדותו עלתה לדיון לראשונה, בתקופת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, טענה מי שהייתה אז נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כי אלרון "לא קורץ מהחומר שממנו עשויים שופטים בעליון". על האבחנה הזו חזרה נאור גם באוזני שר האוצר דאז, משה כחלון, שהיה חבר בוועדה לבחירת שופטים. כחלון מצידו הבהיר שמבחינתו הבחירה באלרון היא תנאי בל יעבור לכל דיל בין חברי הוועדה, וכי אלרון חייב להיות חלק מכל חבילת מינויים.

נאור ניסתה להניא את כחלון מההתעקשות על בחירת אלרון, הן בפגישות אחד על אחד והן באמצעות שליחים והפעלת לחצים, אך לבסוף נכנעה. בין השאר משום שהשופט המוערך מבית המשפט המחוזי בחיפה זכה באותם ימים גם לתמיכתו של ראש לשכת עורכי הדין דאז, אפי נוה. הקשרים הטובים בין אלרון ללשכה החלו עוד לפני כניסתו של נוה לתפקיד ראש הלשכה. בשנת 2014, עוד בקדנציה של דורון ברזילי בראשות הלשכה, מונה אלרון לתפקיד יו"ר ועדת בחינות ההסמכה של הלשכה. בשנים שלאחר מכן הוביל אלרון, בשיתוף פעולה עם נוה, רפורמה במבנה הבחינה וכך זכה לאמונו. שיתוף הפעולה בין כחלון לנוה, בגיבוי שרת המשפטים דאז שקד, הוא שסייע לאלרון לצלוח את ההתנגדות לבחירתו בתוך בית המשפט העליון. את אותה התנגדות הוביל מי שעומד בראש המוסד הזה כיום, השופט יצחק עמית.

שורשי היריבות וחוסר ההערכה ההדדית בין השניים נעוצים עוד בתקופה שבה שימשו שניהם שופטי המחוזי בחיפה. עמית גרס אז שאלרון הוא שופט לא קולגיאלי הנוטה לעימותים ומחלוקות. אלרון מצידו סבר שעמית הוא אחד מקבוצה של שופטים אשכנזים שהתייחסו לעמיתיהם המזרחים בפטרוניות שאיננה נעדרת נימות גזעניות.

כאשר אלרון ביקש להיבחר לעליון ניסה השופט עמית לקדם דווקא את מועמדותו של ידידו, שופט המחוזי בחיפה רון סוקול. באחד הימים באותה תקופה נכנס סוקול ללשכתו של אלרון, שהיה אז נשיא המחוזי בחיפה, והביט בתמונה שהייתה תלויה על הקיר ובה נראתה קבוצת מכובדים עוטי גלביות, תרבושים ומצנפות. סוקול שאל את אלרון בהומור: "מה זה? התחלת לתלות תמונות של דאעש בלשכה?" אלרון הנדהם, שמשפחתו עלתה ארצה מעיראק, הבהיר כי בתמונה נראים ראשי הקהילה היהודית במוסול ב־1930, בהם גם סבו ודודו. הסיפור הגיע לידיעתם של כמה מחברי הוועדה לבחירת שופטים – השר כחלון, חברי הכנסת דאז נורית קורן ורוברט אילטוב, ונציגי הלשכה – והניע אותם להתעקש עוד יותר על בחירתו של אלרון.

בניסיון לעקוף את הווטו שהטילו בתחילה שופטי העליון על בחירת אלרון, שקלה אז השרה שקד לשנות את החוק כך שלשופטי העליון לא תהיה יותר זכות וטו על בחירת השופטים לערכאה הזאת. לניסיון לבלום את המהלך גויס גם נשיא העליון בדימוס פרופ' אהרן ברק, שחשף, אולי בבלי דעת, את הסיבה האמיתית לניסיון לחסום את השופט החיפאי. "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות", אמר ברק בכנס העמותה למשפט ציבורי. "טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה".

להנמיך את הלהבות

בסופו של דבר העיקרון המשפחתי נפרץ, שופטי העליון נכנעו, ואלרון נבחר לעליון כחלק מדיל של ארבעה מינויים, שיצא לפועל בפברואר 2017. ואולם גם כשהגיע אלרון לעליון הוא לא הפך לחלק מה"משפחה". יודעי דבר סיפרו כי אלרון נותר מריר על האופן שבו התנגדו חבריו לעליון לבחירתו, ואילו השופטים, ובראשם יצחק עמית שנתפס בעיני חבריו כנשיא המיועד, המשיכו להתייחס אליו כמי שבחירתו נכפתה עליהם. המתיחות הזו, וחוסר ההערכה של אלרון לעמית, הם שהביאו אותו כנראה לבצע צעד שאיש משופטי העליון מעולם לא ביצע. באוגוסט 2023, בעיצומה של המחלוקת הציבורית סביב הרפורמה המשפטית, הודיע אלרון כי הוא רואה את עצמו כמועמד לנשיא בית המשפט העליון. בכך שבר אלרון את החזית האחידה שהציגו שופטי העליון במשך שנים, בתמיכה בשיטת הסניוריטי. למקורביו אמר אלרון כי אם יצחק עמית ייבחר לכהונת נשיא בית המשפט העליון בהתאם לנוהג הסניוריטי, הדבר יפגע קשות בבית המשפט. בעיני מתנגדי הרפורמה, אלרון סימן את עצמו בצעד הזה כמשתף פעולה עם שר המשפטים יריב לוין, אף שהשניים העידו כי עד אותו יום הם מעולם לא שוחחו זה עם זה.

מסע הדה־לגיטימציה שנפתח מאותו יום נגד אלרון היה ארסי, וכלל מתקפות בוטות כגון זו שיצאה ממקלדתו של פרופ' מרדכי קרמניצר: "השופט אלרון", כתב המשפטן איש השמאל, "העמיד עצמו לרשות הכוחות המאיימים על הדמוקרטיה, והגדיר את עצמו באמצעות בחירת חבריו החדשים. בצעד הזה שנקט הוא הוכיח את ההפך מקולגיאליות, זלזול במסורת משפטית ותיקת יומין, ובעיקר זילות הערך של עצמאות השפיטה. בכל אלה הוכיח בעליל את חוסר ההתאמה המוחלט שלו למשרה של נשיא בית המשפט העליון. בחירה שלו לתפקיד תפגע קשות, אולי אנושות, בבית המשפט".

אלרון, יש לציין, ביקש בשלב מסוים להנמיך את הלהבות. לפני כמה חודשים הוא אף הציע לשופט עמית לפרסם הכחשה פומבית לדיווחים בדבר מתיחות ביניהם ולהצהיר יחד כי הם מקיימים יחסי עבודה תקינים ומשתפים פעולה באופן מלא. עמית דחה את ההצעה וסירב לפרסם הודעה משותפת שכזו. לאחר שניסיון הפיוס כשל, בחר אלרון להוציא החוצה את המחלוקת העקרונית שלו עם שופטי העליון, ולמתוח ביקורת פומבית על הקצנת האגף האקטיביסטי בבית המשפט בהנהגת השופט עמית.

"בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של הרחבת סמכויות בית המשפט העליון, הכוללת ביקורת חוקתית ואף על־חוקתית", אמר אלרון בחודש מאי בכנס לשכת עורכי הדין, להפתעת הנוכחים, והציג בנאום נרחב את עיקרי תפיסתו בעניין המשפט הציבורי. "להרחבה זו התנגדתי בעקביות, שכן היא מציבה גבול דק מאוד מול עקרון הפרדת הרשויות וגוררת את בית המשפט לשיח קיצוני ולהפיכתו לזירת מאבק ציבורי, גם בהיבטים שאינם משפטיים".

שיחות עם משפטנים שעבדו תחת אלרון, מתמחים ועוזרים משפטיים, מלמדות כי אלו רוחשים לו הערכה רבה מאוד הן בפן האישי הן במישור המקצועי. עו"ד שמעון נטף, ששימש עוזרו המשפטי של אלרון במשך כמה חודשים, מציין כי ניסיונו רב השנים של אלרון כשופט הוכיח את עצמו כמכריע. "באחד הימים יוסף ניגש אליי אחרי דיון וביקש ממני לכתוב חוות דעת בנושא מסוים, בעקבות הערה של שופט אחר בדיון", מספר נטף. "יוסף טען בדיון טענה מסוימת, ואותו שופט העיר לו שהוא טועה והצביע על סעיף בחוק שלכאורה נעלם מעיניו. הוא ביקש שאוודא את העניין, שכן הציק לו מאוד שמשהו לא הגיוני בתוצאה, משהו לא הסתדר לו אינטואיטיבית. בהתחלה חשבתי לבושתי שהוא פשוט שכח מושכלות ראשונים, שכן החוק הזה בסיסי וידוע מאוד. אחרי בדיקה מעמיקה גיליתי שהוא צדק, ובסוג ההליכים המסוים שנדון באותו הליך יש חריג לאותו סעיף שנמצא בחוק אחר, מוכר הרבה פחות. אמנם הוא לא זכר את הפרטים בדיוק, אבל האינטואיציה שלו, המבוססת על ניסיון שיפוטי של עשורים במשפט הפלילי, סיפרה לו שמשהו לא נכון בטענה. המקרה הזה לימד אותי על הערך של ניסיון שיפוטי רב שנים, ניסיון שלא יסולא בפז".

"לא שיר של פרוסט"

נטף מוסיף ומספר כי לאורך תקופת העבודה אצל השופט אלרון התרשם מאוד ממקצועיותו, אך לא פחות מכך מאומץ ליבו ויושרתו. "במסגרת דיון בתיק מסוים הערתי שלדעתי ההכרעה הנכונה היא X, אלא שמדובר בהכרעה מאד לא פופולרית שתגרור ביקורת קשה, הן בציבור הן בקרב שופטים אחרים. יוסף נפנף בידו בביטול ואמר לי 'זה לא מעניין אותי. אמור לי שוב למה אתה חושב שזה נכון'".

בשנותיו בבית המשפט העליון נחשב השופט אלרון למוביל התחום הפלילי בבית המשפט. עם השנים החל אלרון לשבת בראש מרבית ההרכבים שעסקו בערעורים פליליים, רובם בתיקי פשיעה חמורה. פסיקותיו התאפיינו בשתי מגמות מנוגדות לכאורה. מחד הוא נחלץ להגן על זכויות נאשמים, עד כדי נכונות להביא לזיכוי של נאשמים שלכאורה ביצעו פשעים, מאידך הוא החמיר משמעותית בענישה של מי שהורשעו בדין. כך למשל היה השופט אלרון יחיד מבין הרכב של תשעה שופטים, שסבר כי דיון בבקשה לערוך חיפוש במכשיר סלולרי של נחקר חייב להיערך בנוכחות הנחקר.

בתיק אחר סבר אלרון, בהסכמת השופט שטיין ונגד דעתו החולקת של השופט גרוסקופף, כי אי־מסירה של חומרי חקירה רלוונטיים לנאשם היא מחדל שבמקרים מסוימים עשוי אף להביא לזיכוי, במקרה הזה של נאשם בשתי עבירות אונס. בפסק דין נוסף עקץ השופט אלרון את אחד מחבריו להרכב וציין כי בדין הפלילי יש ללכת בנתיבים ידועים ומוכרים ולפרש באופן מצומצם את העבירות שקבע המחוקק: "המשפט הפלילי אינו שיר של רוברט פרוסט. עקרון־העל בדין הפלילי, הלוא הוא עקרון החוקיות, מחייבנו לצעוד בנתיבים ידועים וברורים ככל הניתן".

מנגד הורה השופט אלרון פעם אחר פעם על החמרת עונשים שנפסקו בערכאות נמוכות יותר, ובכך יצר מגמה שעם השנים חלחלה גם לערכאות נמוכות. בעשרות תיקים פליליים נענה אלרון לערעורים שהגישה המדינה, בעיקר בעבירות שאותן תפס כ"מכות מדינה".

דוגמה לגישתו של אלרון אפשר לראות בפסק דין שניתן לפני כשלושה חודשים, בערעור שהגישה הפרקליטות על קולת העונש שנגזר על מטפל סיעודי שהתעלל בקשיש. בית המשפט המחוזי גזר על המטפל 12 חודשי מאסר, הפרקליטות ערערה לעליון וביקשה לגזור על המטפל 28 חודשי מאסר, ואילו שופטי העליון, בהובלת השופט אלרון, גזרו עליו 36 חודשי מאסר, פי שלושה מהעונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. אלרון אף הוסיף וציין שהעונש הראוי למטפל חמור יותר, ורק בשל הכלל שלפיו ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, לא גזרו עליו עונש חמור עוד יותר.

במקרה אחר השתמש אלרון בתיקון לחוק שקבע עונש מזערי בעבירות נשק כדי להצדיק החמרה בעונשו של עבריין שסחר בנשק לא חוקי, אף שהתיקון טרם נכנס לתוקף בזמן משפטו. "תיקון זה אינו חל מטבע הדברים במקרה דנן, ואין בו כדי להשפיע על תוצאת הערעור – אלא שחקיקתו מדגישה לפנינו פעם נוספת את שידענו זה מכבר, הוא הצורך לנקוט מדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי מי שמסכנים את שלום הציבור וביטחונו בהפרת האיסורים הנוגעים לנשק וסחר בו", כתב אלרון.

שביל הזהב

פרופ' בועז סנג'רו ממכללת ספיר ומהמכללה האקדמית גליל מערבי, ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי ומייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי", מצביע בחשש על כך שבבית המשפט העליון לא נותר כעת שום מומחה של ממש למשפט פלילי. "כל שיטת משפט פלילי", מסביר סנג'רו, "אמורה לחפש את שביל הזהב בין הגישה הידועה בעולם כ־Crime Control (התרגום המקובל והלא מוצלח לעברית הוא "מלחמה בפשיעה"), שבה הדגש הוא על שמירת החוק והסדר; ובין גישת ה־Due Process, ההליך ההוגן, שמדגישה את השמירה על זכויות חשודים ונאשמים, שהן בעצם חלק חשוב מזכויות האדם. לצערי, שופטי בית המשפט העליון הישראלי נוטים באופן מובהק לעבר גישת 'המלחמה בפשיעה', ואינם שומרים כראוי על זכויות החשודים והנאשמים. אפיון זה התחזק בעקבות פרישתו של השופט ניל הנדל, שהיה מומחה למשפט פלילי עם עמדות ליברליות בתחום של זכויות חשודים ונאשמים, וכן בעקבות פרישתו של השופט יורם דנציגר".

לדברי פרופ' סנג'רו, השופט אלרון הציג בהקשר זה גישת ביניים. "לאחר פרישת השניים הללו, השופט אלרון התבלט כמומחה למשפט פלילי. מומחיותו הביאה אותו לעמדות חשובות בתחום המשפט הפלילי, במיוחד במה שנוגע לפרשנות עבירות כך שלא יורחבו יתר על המידה". סנג'רו מזכיר בהקשר זה את פסיקתו של אלרון בעניינם של שני קבצנים שהורשעו בעבירה על תקנות המקומות הקדושים לאחר שקיבצו נדבות בתוך עזרת הגברים בכותל המערבי, בניגוד לתקנות השמירה על המקומות הקדושים. בפסק דינו תקף השופט אלרון את עצם המגבלות שנקבעו על קיבוץ נדבות במקום שכזה, וכתב: "הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות... קל וחומר שהקביעה כי פשיטת יד במקומות אלה היא עבירה פלילית אינה פשוטה כלל ועיקר, ולדידי אין לקבלה". "לצערי", מוסיף סנג'רו, "אלרון נותר במיעוט והקבצנים הורשעו. בישראל כמעט אין זיכויים".

סנג'רו מזכיר גם את דעת היחיד של אלרון שקראה להגביל את סמכויות המשטרה בחיפוש בטלפונים של חשודים. "לצערי, לאחרונה ניתנה החלטת בג"ץ שמאפשרת למשטרה חיפוש ללא צו שיפוטי, בניגוד לחוק. בתחום הענישה, לעומת זאת, היה גם השופט אלרון בין המחמירים. פרישתו צפויה למצב את בית המשפט העליון באופן מובהק כבית משפט של 'חוק וסדר', על חשבון זכויות החשודים והנאשמים".