מעשה באזרח אתיופי, א"ה, שהסתנן לישראל בשנת 2008 דרך סיני והזדהה כאזרח אריתריאה. על בסיס זהותו הבדויה זכה א"ה בישראל ל"הגנה קבוצתית" שהמדינה החילה על כל אזרחי אריתריאה, והורשה להישאר בארץ. לאחר ששהה כאן כמה שנים בחר מיודענו לנצל את מענק היציאה הנדיב בסך 3,500 דולר שישראל מעניקה למסתננים מאריתריאה וסודן, ויצא מהארץ.

לכאורה סוף טוב הכול טוב, אבל אשתקד נכנס א"ה לישראל כתייר עם דרכון אתיופי ופרטים שונים, ומיד הגיש בקשת מקלט כדי לקבל מעמד פליט ולהישאר פה. בדיקה ביומטרית שנערכה עם הגשת הבקשה העלתה כי הוא אותו המסתנן שיצא מישראל לפני שנים ספורות והונה את המדינה. ובכן, הוא עדיין בארץ.

מדוע רשות האוכלוסין אינה מרחיקה את א"ה ואזרחי אתיופיה רבים אחרים השוהים כאן בניגוד לחוק? כדי להבין את התשובה נדרשת הקדמה קצרה בנוגע למושג "הגנה קבוצתית". ישראל חתומה על אמנת הפליטים, המחייבת אותה להעניק מקלט בתנאים מסוימים למי שנרדפים בארצות מוצאם. במקביל להגשת בקשות מקלט פרטניות, התפתח בישראל מסלול נוסף של הגנה למי שעלולה להישקף להם סכנה בארצות מוצאם – הגנה קבוצתית. אם במדינה כלשהי יש מלחמה או מצב הומניטרי קשה אחר שמאיים על תושביה, ישראל נמנעת מהרחקת אזרחי אותה מדינה הנמלטים, ומעניקה להם רישיון זמני כל עוד ההגנה הקבוצתית בתוקף.

ההיגיון מאחורי ההגנה הקבוצתית הוא כפול: ראשית, היא מקילה את העומס על המערכת שנדרשת לערוך הרבה פחות בדיקות מדוקדקות של בקשות מקלט, ומתפנה לטפל בבקשות שבאמת דורשות בחינה פרטנית. מעבר לכך, היא מונעת את הצורך להעניק למבקשי מקלט הכרה אישית כפליטים. בכך היא מאפשרת הרחקה עתידית שלהם כאשר ההגנה הקבוצתית תסתיים, מכיוון שביטול ההגנה הקבוצתית מבטל אוטומטית את הזכאות לכל מי שרישיון התושבות שלו מבוסס עליה. אלא שכדי שהיתרון הזה לא יישאר תאורטי, ההגנה הקבוצתית צריכה להסתיים מיד כשאין בה עוד צורך, מה שלמרבה הצער לא קורה בישראל.

דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא בהגנה הקבוצתית שניתנה כאן לאזרחי קונגו בראשית שנות האלפיים בעקבות מלחמה שפרצה במדינה. אף שהלחימה במרבית אזורי המדינה האפריקנית הסתיימה בתום חודשים ספורים, ההגנה הקבוצתית לקונגולזים בוטלה רק ב־2022 על ידי שרת הפנים דאז איילת שקד. נשמע אבסורדי? חכו שתשמעו את הסיפור האתיופי.

עד אין קץ

בנובמבר 2020 פרצה באתיופיה מלחמה בין כוחות הממשלה ובין החזית העממית לשחרור תיגראי. בעקבות פניות מארגוני סיוע למסתננים, הודיע משרד הפנים כי הוא בוחן אפשרות להחיל הגנה קבוצתית על מסתננים מאתיופיה. לבסוף השרה (דאז) שקד סירבה להחיל עליהם הגנה קבוצתית, אך קבעה כי מי שיגיש בקשת מקלט פרטנית לא יורחק עד שיסתיים הטיפול בבקשתו, גם אם הגיש בקשה קודמת לפני פרוץ הסכסוך באתיופיה - דהיינו, בשום שלב לא הוחלה מדיניות אי הרחקה על אזרחי אתיופיה. בינתיים נחתם בחודש נובמבר 2022 הסכם פיוס באתיופיה, שאומנם לא הביא לסיום מלא של המתחים האתניים באתיופיה, אך המצב במדינה השתפר. בינואר 2024 פרסמה רשות האוכלוסין ששר הפנים משה ארבל החליט כי "אין מניעה בהחזרתם של אזרחי אתיופיה, כולל מחבל תיגראי, בחזרה למדינתם".

כנהוג במקרים כאלה, שלושה מארגוני הסיוע לפליטים ומסתננים - המוקד לפליטים ולמהגרים, היאס ישראל וא.ס.ף - עתרו לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד שר הפנים. בעתירתם טענו כי לאזרחי אתיופיה השוהים בישראל ניתנה הגנה קבוצתית, ומאחר שבאתיופיה עדיין שורר מצב מלחמה - אין לבטל אותה. בית המשפט המחוזי פרסם מיד צו ביניים, המונע הרחקה של אותם אזרחים אתיופים ומחייב להאריך אשרות שהייה עד למתן פסק דין.

לזכות שופטת המחוזי תמר בר־אשר-צבן ייאמר כי הדיון בעתירה התנהל במהירות, וכבר ביוני 2024 דחתה את העתירה לאחר שבחנה את חוות הדעת ומקורות המידע שהציגו הצדדים. היא קיבלה את עמדת המדינה, שטענה כי הסכנה באתיופיה חלפה ברובה הגדול. ארגוני הסיוע לא אמרו נואש, והגישו מיד לבית המשפט העליון בקשה להארכת צווי הביניים עד להכרעה בערעור. הבקשה הגיעה לשולחנו של השופט יצחק עמית, והוא קיבל אותה מיד וקבע שעד להחלטה אחרת הצווים יישארו בתוקפם.

למעשה, הצו שהאריך עמית אוסר את ביטולה של מדיניות שמעולם לא נקבעה, ושרת הפנים בזמנו אף התעקשה לא לאמץ אותה. גם בית המשפט המחוזי קבע שמעולם לא הייתה מדיניות כזו. כך קרה שצו ביניים - כלי שנועד להקפיא מצב קיים - יצר יש מאין הגנה קבוצתית לאזרחי אתיופיה.

יתרה מכך, אם בבית המשפט המחוזי נמשך ההליך כולו פחות מחמישה חודשים, הדיון בערעור לעליון, שנקבע לחודש מרץ 2025, נדחה. מועד חדש לדיון נקבע רק השבוע לחודש מרץ 2026, יותר משנה ושמונה חודשים לאחר שהוגש הערעור. בינתיים כל אזרח אתיופי שמגיע ארצה ומסיבה כלשהי ישראל נראית לו מקום נחמד להמשיך ולהתגורר בו, אינו מורחק ורשאי להישאר בישראל ללא הגבלה.

חור קורא לעכבר

נחזור למיודענו א"ה. לאחר שנעצר וזוהה כמי שהונה את המדינה בעבר, ביקשו ברשות האוכלוסין להחזיק אותו במשמורת עד שיואיל בטובו לשוב לאתיופיה, בהתאם לחוק הכניסה לישראל. אלא שאז טען עורך דינו כי הוא זכאי להישאר בארץ על פי צו הביניים שהוציא בית המשפט העליון, שאוסר על הרחקת אזרחים אתיופים. בית הדין למשמורת דחה את הטענה, אך הפרקליט ערער לבית המשפט המחוזי, וזה ציווה לשחרר את א"ה בגלל צו הביניים המוזר של העליון.

כאן, היכן שמסיימת מערכת המשפט את חלקה, מתחילה החלמאות של המדינה. אף שכבר קרוב לשנתיים בתי המשפט מונעים הרחקה של אזרחי אתיופיה, אלפי אזרחים אתיופים כמו א"ה מורשים להיכנס ארצה כתיירים. נתונים שהגיעו לידי המרכז למדיניות הגירה ישראלית מעידים שמאז הצו, מאות אזרחים אתיופים נכנסו לישראל ולא יצאו.

עו"ד יונתן יעקובוביץ', מייסדו ומנהלו של המרכז למדיניות הגירה, שלח לשר הפנים מכתב בשם המרכז ובשם תושבים מדרום תל־אביב בדרישה שיעצור את כניסת אזרחי אתיופיה ארצה עד להכרעה בהליך המשפטי. זאת, בהתאם להיגיון הבריא ולתכלית החוק: אין לאפשר כניסה של אזרחים ממדינה שאי אפשר להרחיק אליה את מי שבוחר להפר את החוק ולהישאר בישראל. בדומה לכך, מרגע שנאסר על הרשויות להרחיק את אזרחי אריתריאה השוהים בישראל - הגנה שכלל איננה דרושה לרבים מהם, התומכים במשטר האריתראי - עצר משרד הפנים לחלוטין הוצאת אשרות כניסה לאזרחי אריתריאה במסלול הרגיל.

השבוע הגיעה לעו"ד יעקובוביץ' תשובת ממלא מקום מנכ"ל רשות האוכלוסין, חיים יפרח, שנדמה שהיא מופת לעצימת עיניים. במכתבו מציין יפרח כי אזרחי אתיופיה אינם זכאים להגנה קבוצתית, ולכן אין מקום להחיל עליהם את הכללים החלים על מי שזכאי להגנה כזאת. "אין מדובר בעניין של מה בכך, ולהחלטה מסוג זה יש השלכות של יחסי חוץ שצריכות להיבחן אל מול כלל הגורמים הרלוונטיים", כתב יפרח, והוסיף: "אני תקווה כי בית המשפט העליון יקבע מועד דיון קרוב, ובכך תוכרע הסוגיה באופן סופי".

התקווה כנראה כבר לא תתממש. יעקובוביץ' והתושבים שוקלים כעת לעתור לבית המשפט בבקשה שיואיל בטובו לסייע לסתום את הפרצה שפתח, אך עד אז היא תישאר - כמו פרצות אחרות גדולות לא פחות ממנה - פתוחה לרווחה.