מי זו "המדינה", ומי רשאי לדבר בשמה ולפנות בשמה לבג"ץ? השאלה הישנה התעוררה שוב בימים אלו במלוא עוזה בבקשה לדיון נוסף שהגישה היועצת המשפטית לממשלה, לכאורה בשם נציב שירות המדינה, בעתירה בדבר הדחת הממונה על התחרות במשרד הכלכלה.

לפני כשנה וחצי ביקש השר ניר ברקת מהנציב לכנס את ועדת המינויים בראשותו, כדי שתדון בבקשתו להדיח את הממונה, מיכל כהן, שאינה עושה את מלאכתה נאמנה לטענת השר. נציב שירות המדינה, בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה, סירב לעשות זאת. במכתב התשובה קבע הנציב כי הטענות נגד הממונה אינן מבססות עילה להדחתה. עמדתו, שהכתיב הייעוץ המשפטי לממשלה, הייתה שעצם כינוס הוועדה ירתיע בכירים בשירות הציבורי מלפעול בניגוד לעמדת השר הממונה עליהם.

בתגובה לסירוב, עתרה עמותת "לביא" לבג"ץ, וראה זה פלא: בית המשפט דחה ברוב דעות את עמדת היועצת וקיבל את העתירה. בפסק הדין קבעו שופטי הרוב כי שיקול הדעת של הנציב מצומצם מאוד (השופט יוסף אלרון) או בלתי קיים (השופט אלכס שטיין) ואם השר מבקש לכנס את הוועדה - זה מה שהנציב חייב לעשות. בקיצור: בג"ץ קיבל את עמדת השר, ודחה את עמדת היועצת.

בהרב־מיארה ואנשיה לא אהבו את הפסיקה, והגישו לבג"ץ בקשה לדיון נוסף, כביכול בשם נציב שירות המדינה - אף שהוא עצמו, כך נראה, כלל לא מעוניין בכך. הייעוץ המשפטי, המתיימר לדבר בשם "המדינה", ביקש מבג"ץ להפוך את הפסיקה, וכך למעשה שבר לחלוטין את כל הנורמות ביחסי הדרג הנבחר והייעוץ המשפטי. לא רק שהיועצת אינה מייצגת את עמדת השר, שזכתה לגיבוי בפסק דין של בג"ץ, היא גם מתיימרת להציג בשם "המדינה" עמדה לעומתית.

בייעוץ המשפטי טוענים מנגד שפסק הדין אינו עוסק בסמכויות השר אלא בסמכותו של הנציב. ממילא הם אמורים לייצג את הנציב, ולכן אין פסול בהגשת הבקשה.

זוהי הבחנה סמנטית בלבד. השאלה שעל הפרק פשוטה: מי מחזיק בשיקול הדעת אם להתניע תהליך הדחה - השר או הנציב? עד פסיקת בג"ץ, היועצת הייתה יכולה לטעון שפרשנותו של השר מופרכת עד כדי כך שאין לקבלה. אבל מרגע שניתנה הפסיקה, זוהי עוד סוגיה - אחת מרבות - שבה בוחרת היועצת להתייצב לעומת הממשלה ולפעול נגדה, והפעם אפילו אחרי שבג"ץ הבהיר לה שהיא שוגה.

זכרו את הרגע הזה בפעם הבאה שהיועצת תטען בתוקף שהייעוץ המשפטי בראשותה אינו לעומתי לממשלה.