בימים אלו מונחת על שולחנו של נשיא המדינה בקשה בעלת משקל מוסרי כבד: להעניק חנינה לעמירם בן־אוליאל. השאלה אינה שאלה של חפות או אשמה גרידא, אלא שאלה מוסרית, עקרונית וציבורית רחבה בהרבה. האם מותר למדינת ישראל, מדינת חוק שחרתה על דגלה ערכים של צדק, משפט וצביון יהודי ודמוקרטי, להותיר על כנה הרשעה שהושתתה על הודאה שנגבתה בעינויים?

הסיפור ידוע: בן־אוליאל נחקר במשך 17 ימים, שבמהלכם נאסר עליו לפגוש עורך דין. בחקירה הופעלו עליו עינויים קשים, כפי שנקבע במפורש גם בפסק הדין, והודאתו הראשונה נפסלה בשל כך. לאחר 36 שעות בלבד, כשהוא עדיין מותש נפשית ופיזית, נגבתה ממנו הודאה נוספת, שהפכה ללב ההרשעה. לאחר מכן הוא נלקח לשחזור המעשה, ולטענת החוקרים הוא הציג שם פרטים מוכמנים שהיו יכולים להיות ידועים רק למי שהיה במקום. בהמשך חזר בו בן־אוליאל מהודאתו, אך לבית המשפט הדבר כבר לא שינה. על בסיס טענת הפרטים המוכמנים לא היה ניתן להרשיע אותו, ובשורה התחתונה נגזרו עליו שלושה מאסרי עולם. במשך שנים רבות שהה בתא נפרד, לבדו.

איני טוען שבן־אוליאל חף מפשע; פשוט איני יודע. אני כן טוען שהליך משפטי אמור להבטיח את חקר האמת. להודאה המתקבלת לאחר עינויים אין ערך של אמת כלשהו. הנאשם מודה כי אינו יכול לסבול את העינויים, בלי קשר לשאלה אם עשה את המעשה; ואכן, זאת מטרת העינויים. כילדים למדנו על שיטות המשפט של ימי הביניים; סופר לנו על עינויים שנועדו "לחלץ" הודאות. היו מטביעים את הנאשם במים, מותחים אותו על מכשירים מייסרים או מונעים ממנו שינה עד שיודה. כולנו למדנו לזלזל בהודאות אלה משום שהיה ברור שאינן משקפות את האמת, אלא את גבול הסיבולת האנושית. והנה, במאה ה־21, בישראל המודרנית, היה שימוש בעינויים כדי להשיג הודאה. זהו כתם שחור מכוער ביותר על מדינתנו, על מערכת המשפט שלנו ועל ההליך השיפוטי, שמעצם הווייתו היה צריך לשאוף לחקור את האמת. ההכרה בכך שהודאה נגבתה בעינויים אמורה לפסול אותה מכול וכול.

המשפט העברי אף הוא מתייחס לשאלת ההודאה. הכלל התלמודי "אין אדם משים עצמו רשע" קובע כי הודאת נאשם אינה קבילה בבית המשפט, בדיוק מחשש שהודאות עלולות להיות מושפעות מלחץ, איום, או שיקול זר אחר. זהו עקרון יסוד שמבקש להבטיח שהרשעה תתבסס על ראיות אובייקטיביות, לא על דברי אדם הנתון במצוקה. גם במשפט המודרני ידוע היטב שהודאות אינן חסינות מטעויות. בארצות הברית, למשל, נבדקו מקרים רבים של הרשעות בעבירות אונס שהתבססו על הודאות נאשמים. בבדיקות גנטיות נמצא כי כרבע מההודאות הללו היו שקריות. אנשים הודו בפשעים שלא ביצעו – לעיתים בשל לחץ חקירתי קשה, לעיתים מתוך רצון לסיים את הסבל הנפשי והפיזי. בישראל, משום מה, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות". אולם כאשר אותה "מלכה" נרכשת באמצעות עינויים, ברור שהיא מאבדת את תוקפה ואינה אלא עדות לעינוי; אין לה קשר כלשהו לאמת.

יש סוג תרחיש אחד ויחיד שבו השימוש בעינויים מוצדק: "פצצה מתקתקת", מקרה שבו חיי אדם נמצאים בסכנה מיידית אם לא יתגלה המידע המבוקש. כאן ההיגיון ברור: להציל חיים. במקרה של עמירם בן־אוליאל לא הייתה שום פצצה מתקתקת, שום סכנה מיידית שאפשר למנוע באמצעות ההודאה. המטרה הייתה ברורה: לאסוף ראיות לצורך הרשעה בבית המשפט. שימוש בעינויים ככלי לחקירה משפטית הוא פסול לחלוטין.

לצד אופן ניהול החקירה, גם אופן הכליאה של בן־אוליאל מעורר שאלות קשות. הוא הוחזק בתא יחיד במשך זמן רב, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה של חברה דמוקרטית, והוא לבדו מצדיק בחינה מחודשת של המקרה.

במערכת המשפט קיימות דרכים מוגבלות לתקן טעויות. לעיתים קשה עד בלתי אפשרי להביא למשפט חוזר. לא פעם מערכת המשפט מנסה לשמור על עצמה ועל כוחה, ולהיצמד להכרעותיה גם כאשר מתבררים כשלים עמוקים. בדיוק במקום הזה נכנס תפקידו הייחודי של נשיא המדינה, שבכוחו לשנות הכרעה שיפוטית לאחר שניתנה. זאת מטעמים של שמירה על דמותה של החברה הישראלית, על זכויות האדם ועל עקרונות הצדק והאמת.

חנינה אינה ביטול צדק, אלא השלמה לצדק. היא באה במקרים נדירים שברור בהם שמערכת המשפט כשלה. כזה המקרה שלפנינו. גם לו היו ראיות נסיבתיות נוספות, ההודאה שנגבתה בעינויים הייתה הלב הפועם של ההרשעה. בלעדיה לא היה אפשר להרשיע. יש מי שיאמרו כי חנינה לעמירם בן־אוליאל תפגע במראית פני הצדק, שכן מדובר בפרשה רגישה ובמעשה שזעזע את החברה הישראלית. אך עלינו להבחין בין "שהצדק ייראה" לבין "שהצדק ייעשה". הצדק האמיתי איננו מתבטא בהשארת הרשעה בכל מחיר, אלא בבחינה כנה של הדרך שהושגה בה. אם ההליך עצמו היה פגום מיסודו, יש לתקנו – גם אם יש לזה מחיר ציבורי.

מכובדי נשיא המדינה יצחק הרצוג. בידך הכלי לתקן עוול עמוק. אינך נדרש לקבוע אם בן־אוליאל חף מפשע או אשם. אתה נדרש לקבוע אם מדינת ישראל מוכנה להותיר על כנה הרשעה שהושתתה על עינויים – פרקטיקה שהיינו רוצים להאמין שנעלמה בחלוף ימי הביניים. הענקת חנינה במקרה הזה תשדר מסר חד וברור: ישראל היא מדינת חוק, שאינה מתפשרת על זכויות האדם גם במקרים הקשים ביותר. היא תאמר כי עינויים אינם כלי קביל, וכי הרשעה המבוססת עליהם אינה יכולה לעמוד.