אחת הרגישויות שנטעה בכולנו הפילוסופיה הפוסט־מודרנית נוגעת להבנת יחסי הגומלין בין משמעותן של מילים לשימוש שאנו עושים בהן. את התודה על חידוד התובנה שאין למילים משמעות "מהותית", שהיחס בין השפה למציאות מעוצב לפי השימוש בלשון, אנחנו חבים לכמה מהפילוסופים הגדולים של המאה העשרים: ברטרנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין ואחרים.

התובנה הזו נוגעת לתחומי ידע שאחד הבולטים שבהם הוא המשפט, שהשפה היא אחת מיסודותיו. קריאה יסודית של טקסט משפטי, אפילו קצר ולקוני, דורשת תשומת לב מיוחדת למילים שבחר הכותב, גם כאשר יש להן משמעות פשוטה וברורה.

קחו למשל את המילה "דין". כל דובר עברית ממוצע משוכנע שהוא מבין היטב את משמעותה. כשהיא מוצאת את דרכה לטקסט משפטי כמו החלטת שופטי בג"ץ שניתנה השבוע בעתירות נגד הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, השימוש שנעשה בה מניפולטיבי במיוחד. לאחר שהממשלה בחרה מסיבותיה לא להגיש תגובה מקדמית לעתירות באמצעות ייצוג משפטי פרטי, ביטלו השופטים את הדיון שהיה אמור להתקיים השבוע והוציאו צו על תנאי הדורש מהממשלה להתייצב ולנמק מדוע לא תבוטל ההחלטה על שינוי דרך העברת היועץ המשפטי לממשלה מתפקידו, וממילא גם ההחלטה על ההדחה עצמה.

אך השופטים לא הסתפקו בצו, וצירפו לו פה אחד המלצה חמה: לחזור למתווה המקורי להדחת בכירים בשירות הציבורי, ולהיוועץ בוועדת גרוניס טרם קבלת החלטה.

את ההמלצה פתחו השופטים במשפט הבא: "על פי הדין, הפעלת הסמכות לפיטורי בכירים בשירות הציבורי על ידי הממשלה או מי מחבריה מחייבת היוועצות בוועדה הציבורית, שהמלצתה הייתה חלק מהליך המינוי". כאסמכתא לקביעה הנחרצת ציטטו השופטים את פסק הדין שניתן לאחרונה בדעת רוב, ופסל את הליך פיטורי ראש שב"כ. מי שיקרא את המשפט עשוי לסבור, בטעות, שמדובר בכלל משפטי ברור ופשוט המוסכם על הכול, אך אין זה כך. למעשה, השאלה אם זהו ה"דין" היא זו שעומדת להכרעה בפני ההרכב המורחב, אשר נדמה שהכריע בה עוד לפני ששמע את הצדדים.

כדי להבין עד כמה השימוש במילה "דין" בהקשר הנוכחי הוא מניפולטיבי, אין מנוס מלשוב חצי יובל לאחור, לשנת 2000. אז קיבלה הממשלה החלטה שכותרתה "הודעה בדבר קביעת הדרכים והתנאים למינויו של היועץ המשפטי לממשלה". בין סעיפי ההחלטה יש אחד הקובע שכחלק מתהליך של העברת היועץ מכהונתו יש להיוועץ בוועדה המקצועית־ציבורית לבחירתו. עם או בלי קשר, החלטת ממשלה אחרת לגמרי קבעה בעבר שהדחה של בכירים שמונו בהיוועצות עם ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה חייבת לעבור דרך אותה הוועדה. החלטת ממשלה שלישית קבעה שהדחת בכירים מסוימים מקרב הממונים בהיוועצות עם הוועדה דורשת אף היא היוועצות בוועדה.

פסק הדין בעניין ראש שב"כ עסק בין השאר בשאלה פרשנית פרטנית: האם החלטת הממשלה השלישית חלה גם על פיטורי ראש שב"כ. השאלה אכן סבוכה. עיון מעמיק בהחלטות הממשלה מגלה צדדים לכאן ולכאן. דעת הרוב בבג"ץ הכריעה כזכור לחיוב, ופסלה ממילא את הפיטורין. אולם השאלה שעומדת כעת על הפרק שונה בתכלית.

בעתירות הנוכחיות נדרשים השופטים להכריע רק בשאלה אחת: האם הממשלה הייתה רשאית לשנות את החלטתה משנת 2000, ולבטל את החובה להיוועץ בוועדה לאחר שתהליך ההדחה כבר החל? שופטי בג"ץ יודעים היטב שאלו שאלות שונות בתכלית.

אלא שכאן מגיע תורה של המניפולציה, או אם תרצו משחק השפה, העושה שימוש במונח החמקמק "דין". כאשר שופטים רוצים להצביע על מקור ברור לנורמה כלשהי, החוק, הלכה משפטית ברורה וידועה או אפילו כלל שנקבע בידי רשות מנהלית, הם יודעים לעשות זאת. כאשר הם מדברים על "הדין", הם נוהגים כך מפני שהם יודעים היטב כי המקור לקביעה הנורמטיבית שהם מציינים רעוע עד בלתי קיים. במצב כזה אין מנוס מהפניה לאותה ישות מטפיזית, "הדין", שכוללת בתוכה את כל מערכות הנורמות החלות במדינה. מתוך תקווה שאף אחד לא יחקור אחר מקור הדין הפרטני שהם מדברים עליו ויגלה שהוא פשוט לא קיים.

ומה יקרה אם בסוף מישהו בכל זאת יחקור וישאל? נשיא העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק נתן פעם תשובה מעניינת לשאלה הזאת. בכנס שנערך בשנת 2015 נשאל ברק על מה הסתמך בפסק דינו הידוע שקבע כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה, וזאת בשעה שהמקורות שהפנה אליהם בפסק הדין ההוא קובעים את ההפך. תשובתו הייתה מדהימה: "יש הרבה יצירות ישראליות שאין להן אסמכתאות, ולכן מיהרתי לכתוב את מה שאמרתי לכם בפסק דין. אם אתה שואל אותי מהי האסמכתא לכך שחוות הדעת של היועץ היא הקובעת לממשלה באופן מוסמך מהו הדין, אז התשובה היא: האסמכתא היא פסק הדין של בית המשפט העליון".

זו אכן הדרך. כאשר שופטי בג"ץ כותבים שדבר מה הוא "הדין", במקרים רבים זו מניפולציה, קביעה שהיא המקור האמיתי היחיד לדין שעד אז לא היה קיים, ובוודאי לא היה ברור ומוסכם.