האבסורדים ממשיכים לרדוף זה את זה בבית המשפט העליון של מדינת היהודים, שמאז השתלטה עליה כת המשפטנים, בגיבוי אש המדורות של המיליציה הקפלניסטית ועוצם ידם של ראשי מערכות ביטחוניות מורדים, הפכה למה שקרוי במדע המדינה "מדינה כושלת".

הפעם עסקינן – אחרי שבית המשפט כבר הפר את החוק במינוי נשיא העליון, ואז הפר את החוק בעניין מינוי נציב שירות המדינה (פסק דין שעומד לפני ערעור, שבו הנשיא הבלתי חוקי של העליון יצחק עמית "עשה בית ספר" לתלמידים הנזופים מינץ וסולברג), ואז הפר את החוק בעניין פיטורי ראש השב"כ – בסוגיית פיטורי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. את הקו מוביל ה"שמרן" סולברג, שבפירוש רומז לכך שבכוונת העליון להפר את החוק גם כאן.

במדינה נורמלית, פקידים כבהרב־מיארה, יחד עם משניה כגיל לימון, צריכים כבר מזמן להיחקר באזהרה לכל הפחות על הפרת אמונים חמורה, שכמותה לא הייתה בתולדות המדינה. הם הפגינו שחיתות שלטונית חמורה יותר, מזיקה יותר, ואנטי־דמוקרטית יותר מכל שחיתות פוליטית שאי פעם חווינו. הם הפרו כל כלל אתי פקידותי ומשפטי שיש בספר, עד כדי כך שאפילו שופטי בית המשפט העליון נדהמו מדי פעם מעזות המצח שלהם בסיכול עבודת הממשלה.

אכן, אין לאיש ספק שהיועמ"שית ראויה לכל הפחות לפיטורים, משום שהשארתה בכהונתה מסייעת אולי לשליטי הארץ המשפטנים, אבל מהווה פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובתפקוד הממשלה הנבחרת. היא לא היועצת המשפטית לממשלה, היא המסכלת הסדרתית של פעולתה, גם כשפעולת הממשלה חוקית למהדרין, וגם כשהסיכול איננו חוקי בעליל – כפי שאפילו בית המשפט הודה.

אבל, וזה האבל הגדול, כפי שהנשיא הבלתי חוקי של בית המשפט העליון עמית רמז בפירוש בפסק הדין בעניין הנציב, זה גם תפקידו של בית המשפט העליון: לסכל את עבודת הממשלה, מפני שהוא מתנגד לה. מול שיתוף אינטרסים פוליטי־מעמדי שכזה בין השופטים ליועמ"שית, מהם אינטרס לאומי, זכויות פוליטיות, והחוק? להפך, אם פורעי החוק לא יגנו זה על זה, מי יגן עליהם?

נשוב לעתירה. הממשלה נתקלה בבעיה פרוצדורלית בפיטורי היועמ"שית הסוררת והלא־מקצועית: בהחלטת ממשלה משנת 2000 נקבע שכדי לפטר יועמ"ש יש להיוועץ בוועדת המינוי, בראשות שופט עליון בדימוס. אלא שמאז הרפורמה המשפטית ציפוף השורות בגילדה המשפטית הפך למוחלט, והיא מהלכת אימים על כל מי שמעז לשתף פעולה עם הממשלה. לכן אין בנמצא שופט עליון לשעבר אמיץ דיו לשתף פעולה עם הממשלה, או ישר ואתי דיו למלא את חובתו האזרחית.

בשל מצב הדברים האבסורדי הזה, שבו באמצעות מחדל תפקודי החונטה האנטי־דמוקרטית מותירה על כנו מצב שמשטרית וחוקית הוא בלתי נסבל, הממשלה עשתה בדיוק את מה שעשתה ממשלת ברק ב־2000, וממשלת אולמרט ב־2007, ושינתה את הפרוצדורה. כעת במקום ועדה בראשות שופט עליון אפשר גם להקים ועדת שרים, והיא תבחן את תפקוד היועמ"שית ועילות פיטוריה.

מובן מאליו שהשינוי בסמכות; החלטת ממשלה חדשה מחליפה החלטה קודמת. אלא שכעת בית המשפט העליון, בהובלת סולברג, שנחשב לשמרן, רומז שרק ההחלטה משנת 2000 והתיקון מ־2007 נחשבים למחייבים, ואילו החלטת הממשלה מ־2025 לא. הכיצד? ובכן, הסיבה האמיתית לכך היא שבעליון המשפט הישראלי הוא מזמן משפח, החוק הוא צחוק, ואת הפרדת הרשויות החליפה החרבת הרשויות.

בבית המשפט העליון נוהג היום כלל יסודי אחד, בפרפרזה על הכלל המחייב ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: שלטון המשפטנים – טוב, שלטון העם – רע. הכלל הזה איננו דמוקרטי ואיננו חוקי, מוסרי, חכם, ראוי או מועיל. התרגיל ה"אינטלקטואלי" היחיד, השקוף והרדוד, שהמציאה האוליגרכיה המשפטית כדי לתת לו תוקף, הוא הבדיה הגמורה, שמפוזרת למרבה הבושה בווריאציות שונות בפסקי דין רבים, ולפיה ב"מהותו" שלטון העם הוא שלטון השופטים.

מי שמגן על הטענה הריקה הזו, לגרסאותיה השונות, המשותפת לשופטים הרדיקליים וה"שמרנים" גם יחד, ושנלמדת היום בכל בית ספר למשפטים בישראל – וכדאי להזכיר שמוצאה בתעמולה הקומוניסטית, אם כי לא ביחס לשופטים אלא למנהיגי המפלגה – הוא אחד משניים: רשע או בור. רשע אם הוא יודע את האמת אבל מעדיף את השקר. בור אם הוא נטול השכלה רלוונטית, וכנראה עבר את האינדוקטרינציה המשפטית הרווחת, שמילאה את שכלו בהבלים ורוקנה אותו מהיגיון וידע, ואף שכנעה אותו שהאווילות היא חוכמה והנוכלות היא נאורות.

אבל, מפני שהאינדוקטרינציה רחבה ועמוקה כל כך, ראוי להזכיר: כששופט "שמרן" כמו סולברג, סגן בלתי חוקי של נשיא עליון בלתי חוקי, דורש מהממשלה שתנמק לו החלטה חוקית ולגיטימית, הוא שותף לעבריינות אנטי־דמוקרטית. הוא חייל פעיל בהפיכה שנועדה לשמוט את השלטון מהעם באמצעות המלכת בית המשפט על הרשות המבצעת. במקום לגלגל את העתירות המופרכות מכל המדרגות, הוא מגלגל אל הממשלה הנבחרת את היחס שהוא עצמו זוכה לו מנשיאו הבלתי חוקי עמית – זלזול, נזיפות ורמיסת סמכויות.

ואת כל זה הוא עושה כדי לעכב ולמנוע את פיטורי היועמ"שית, שכאמור, אפילו בית המשפט עצמו, כולל סולברג אישית, סיפק מספיק סיבות לפיטוריה, כעורכת דין שמסרבת בניגוד לחוק לייצג את הלקוח שלה נאמנה, ועל הדרך בודה עילות לא משפטיות ומפגינה עליבות מקצועית. בעולם מתוקן רישיונה היה נשלל מזמן, אבל בעבור בית המשפט העליון היועמ"שית איננה יועצת משפטית לממשלה, אלא חיילת אמיצה של המהפכה וקפלניסטית בחליפה, ולכן ראויה להגנתו.

במשטר דמוקרטי, מה שהממשלה עושה בסמכותה כרשות מבצעת לא חייב בדין וחשבון לבית המשפט, אלא לציבור. הממשלה והכנסת קובעות את פרוצדורות המינוי, ולא המשפטנים, מפני שהן אחראיות למינויים, שכפופים לממשלה. כך ראוי ונורמטיבי, משום שהאחריות דורשת סמכות. לעומת זאת, בית המשפט יצר את המצב ההופכי בתכלית, שבו לממשלה יש אחריות ואין סמכות, בעוד שלשופטים יש סמכות אינסופית ואפס אחריות. המצב הזה נוח מאוד לשופטים, אבל גם מוביל בהכרח לכישלון מדינתי, ולפיצוץ חברתי ופוליטי, שסופו מי ישורנו.