זה קרה בשעת בוקר מוקדמת. שלומי לחיאני, שכיהן באותם ימים כראש עיריית בת ים, נעצר בביתו. חוקרי המשטרה פשטו גם על משרדי העירייה, חקרו בכירים נוספים בעיר ובדקו שורה של חשדות חמורים לרבות שוחד, מרמה והפרת אמונים. בסיום הפרשה נחתמה עסקת טיעון, שבמסגרתה לחיאני הודה והורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים. הוא נשלח למאסר של שמונה חודשים בכלא חרמון והוטל עליו קלון. אבל ראוי להתעכב דווקא על מה שקרה זמן קצר אחרי שהחקירה הגיעה לשלב הפומבי - שמו של לחיאני, אז עדיין חשוד שעומדת לו חזקת החפות, פורסם בכל אמצעי התקשורת. התחושה הייתה שמדובר באקט ציני של יחסי ציבור לטובת משטרת ישראל, בניגוד לחוק. המשטרה רמסה את הפרטיות של לחיאני ברגל גסה ותיעדה במצלמות את הליך המעצר.
שלומי לחיאני מגיע לבית המשפט העליון בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
האם מותר לפרסם את שמו של אדם שנעצר? התשובה לא חד-משמעית. סעיף 70 (ה1) לחוק בתי המשפט אוסר על פרסום שמו של עצור במשך 48 שעות, אלא אם הובא לדיון פומבי בפני שופט או הסכים ששמו יפורסם, מדיניות שבה נוקטים במקרים רבים אישי ציבור. יש שני מקרים נוספים שבהם ניתן לפרסם את שם החשוד - אם בית המשפט התיר לעשות זאת, וגם במקרה שבו כתב אישום הוגש במהלך 48 השעות הראשונות למעצר.
בשבוע שעבר נעצרה אישה בעשור השמיני לחייה, פעילת מחאה מתל אביב, שנחשדה בכך שאספה מידע על סידורי האבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואף ניסתה להשיג RPG על מנת להתנקש בחייו. האם נשקפה סכנה מוחשית לנתניהו, האיש המאובטח ביותר בישראל? לא בטוח. אבל יש עובדה אחת שלא ניתן להכחיש. שמה של האישה לא פורסם, למרות שבסוף השבוע כבר הוגש נגדה כתב אישום חמור, שמייחס לה קשירת קשר לביצוע מעשה טרור. העונש על העבירה הזו תלוי במעשה הטרור שאותו הנאשם ביקש לבצע והוא עשוי להגיע לכדי מאסר עולם.
הכי מעניין
בכתב האישום נכתב כי הנאשמת, שסובלת ממחלה סופנית ולכן "גמלה בליבה החלטה לרצוח את ראש ממשלת ישראל, ובכך 'להקריב' את חייה למען המאבק בממשלה ועל ידי כך 'להציל' את מדינת ישראל". במהלך החקירה שלה במשטרה, החשודה סיפרה כי הייתה "מוכנה למות כשהידית למען המאבק, כדי להציל את המדינה", ולכן החליטה ״לפגוע בסמלי שלטון".
אחד המקורבים לנאשמת טען בריאיון עיתונאי כי "היא בשוק מוחלט" וכי "זו הייתה 'שיחת סלון' שנופחה". אבל הפרקליטות הציגה עמדה הפוכה וביקשה להשאיר את הנאשמת בתנאי מעצר בית מלאים, עד לתום ההליכים המשפטיים. אפשר להעריך בזהירות שאם מצבה הרפואי היה טוב יותר, הנאשמת הייתה נשלחת למעצר במתקן כליאה.
הפגנה מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה | צילום: טל גל, פלאש 90
נסיבות המקרה יתבררו בבית המשפט, אבל השאלה שמטרידה משפטנים רבים כבר כעת נוגעת להחלטה - השנויה במחלוקת - לא לפרסם את שמה של הנאשמת. השאלה הזו מתחדדת במיוחד כאשר נזכרים בסיפורה של אילנה ספורטה חניה, פעילת ליכוד מאשקלון, ששלחה קליעים ליוני בנט, אז בן 16, ולגילת בנט, רעייתו של ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט. שמה של ספורטה חניה פורסם לאחר הארכת מעצרה. למרות שהמקרים אינם זהים, ניתן בהחלט להרים גבה ולתהות מדוע שמה של הנאשמת החדשה נותר חסוי.
אחד העקרונות המהותיים בתחום המשפט הוא עיקרון הפומביות. כל התיקים חשופים לציבור, למעט כאשר מדובר בבית המשפט לענייני משפחה, בדיונים שקשורים לקטינים או במקרים שבהם מוטל צו איסור פרסום. כשזאת הפרקטיקה המקובלת, לא ברור מדוע מי שניסתה לכאורה לפגוע בראש הממשלה זוכה להגנת "צנעת הפרט". ההחלטה הזו מעוררת אי נוחות, בלשון המעטה, כשמדובר במערכת המשפט של מדינה דמוקרטית.
הנימוק הרשמי שמאפשר לנאשמת להישאר אנונימית הוא "צנעת הפרט", נושא שמעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וגם בחוק הגנת הפרטיות שנחקק ב-1981. המחוקק קבע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" והתייחס לכך שעיתונאים וכלי תקשורת חייבים לאזן בין הזכות הזו לבין זכות הציבור לדעת.
בית המשפט העליון נוטה בדרך כלל לייחס חשיבות מכרעת לזכות הציבור לדעת. זה מה שקרה גם במקרה של מוחמד זהראן, שנעצר בחשד למעורבות באירוע ירי בו נהרג אדם ונפצע אחר. בשלב הראשון, שמות החשודים לא פורסמו, לצורכי החקירה. לאחר סיום החקירה, המשטרה ביקשה שצו איסור הפרסום יבוטל ואילו זהראן ביקש להותיר אותו על כנו, מחשש שיפגעו בו. שופטת העליון ענת ברון דחתה את הבקשה וכתבה: "נדמה שאין כל טעם באיסור פרסום שמו מעת ששמו כבר ידוע לאלה שמפניהם הוא חושש". היא הוסיפה כי "ברירת המחדל היא פרסום, וככלל אין צורך באינטרס ציבורי מיוחד המצדיק את פרסום שמו".
עוד כתבות בנושא
במקרה שנחשף בשבוע שעבר, המצב הבריאותי הקשה של הנאשמת והעובדה שאין לה עבר פלילי, הובילו את עורכי הדין גיורא זילברשטיין וגיא ארנברג, שמייצגים אותה, לבקש מבית המשפט להורות על איסור פרסום שמה וכתובת מגוריה. נכון לעכשיו, ההחלטה הזאת נמצאת בתוקף, למרות שלא מעט משפטנים חושבים שמדובר בשגיאה.
בתי המשפט נוטים לייחס חשיבות גדולה יחסית לנושא הפרטיות במקרים שבהם מדובר בחשודים שלא הוגש נגדם כתב אישום. אבל ברגע שבו החשוד הופך לנאשם, כמעט תמיד, זכות הציבור לדעת גוברת על "צנעת הפרט" ונאשמים נהנים מחיסיון רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.
הדברים מקבלים משנה תוקף כשמביאים בחשבון שבתיק הנוכחי הפרקליטות קבעה כי רף הראיות גבוה, וזהו טיעון נוסף שתומך בפרסום שמה של הנאשמת. לא ברור מדוע הפרקליטות, שמתעקשת במקרים רבים, ובצדק, לפרסם שמות של חשודים ונאשמים, בחרה שלא לערער על ההחלטה, דווקא כזה בתיק, שיש לו חשיבות ציבורית עליונה.