עידן השופט עמית: כשקרביו של "מפעל הנקניקיות" נחשפים

את תולדותיהם של בתי משפט עליונים נהוג לחלק בעולם המשפט לתקופות על פי הכהונות של הנשיאים העומדים בראשם. כך למשל, מקובל בקרב משפטנים לדון ב-Warren's Court, בית המשפט של ארל וורן, מי ששימש כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בין 1953 ל-1969. בתקופה זו, בית המשפט קיבל מספר החלטות משמעותיות שהשפיעו על החברה האמריקנית, במיוחד בתחומי זכויות האזרח, זכויות הפרט והפרדת הדת מהמדינה.

בין הפסיקות הבולטות הללו ניתן למצוא את "בראון נגד מועצת החינוך" (Brown v. Board of Education), שקבעה כי הפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים אינה חוקתית; "מירנדה נגד אריזונה" (Miranda v. Arizona), שקבעה כי עצורים צריכים להיות מודעים לזכויותיהם, כולל הזכות לשתיקה ולעורך דין; "רו נגד וייד" (Roe v. Wade), שקבעה את הזכות להפלה כזכות חוקתית (ובוטלה ב-2022 בפסק דין שעורר הדים בכל רחבי העולם); "למון נגד קורטזמן" (Lemon v. Kurtzman), שקבעה מבחן בן שלוש נקודות לבחינת חוקיות חוקים הקשורים לדת, המכונה "מבחן למון", ועוד החלטות שהשפעתן על המשפט האמריקני הייתה עצומה, והן ממשיכות לעצב את המשפט והחברה האמריקנית עד היום.

מורשת ברק

בתולדות המשפט הישראלי, למשל, ישנו עיסוק רב בבית המשפט העליון של אהרן ברק. 11 השנים שבין אוגוסט 1995 לספטמבר 2006, בהן שימש פרופסור אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, זכורות בתולדות המשפט הישראלי ללא ספק כתקופה שעיצבה את דמותו הנוכחית של העליון הישראלי. תקופת בית המשפט של ברק נפתחה בפסק הדין שלימים ייחשב למכונן המהפכה החוקתית, פסק דין "בנק המזרחי", במסגרתו ברק הכריז על "המהפכה החוקתית", כלשון הביטוי אותו טבע.

פסקי דין מרכזיים נוספים שבית המשפט של ברק נתן הם "בג"ץ קעדאן-קציר", במסגרתו ברק הוביל את דעת הרוב שקבעה כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה הפוגעת בעקרון השוויון; "בג"ץ לשכת מנהלי ההשקעות", שיישם לראשונה את המהפכה החוקתית, ביטל את "חוק יועצי ההשקעות" עקב פגיעתו בחוק יסוד חופש העיסוק וסלל את הדרך לשורה ארוכה של פסילות חוקים מאז ועד היום; "בג"ץ ארגון מגדלי הירקות", בו עוגנה בהליך של דיון נוסף "הלכת אפרופים" ונקבע כי פרשנות תיעשה בהתאם לכלל נסיבות כריתתו, גם כשלשונו ברורה, ובהתאם לעקרונות יסוד כמו תום לב; "בג"ץ רובינשטיין", במסגרתו נקבע כי שר הביטחון לא רשאי לפטור את תלמידי הישיבות מגיוס ללא חוק מפורש שיסמיך אותו לכך, ואשר בעקבותיו נחקק החוק הראשון להסדרת דחיית שירותם של בני הישיבות, "חוק טל"; וכן פסקי דין נוספים, שלא את כולם אגב הוביל ברק עצמו, ושהשפעתם ניכרת עד ימינו אלה ממש.

תקופת "בית המשפט של ברק" זכורה בתולדות המשפט הישראלי גם כזו שבמהלכה הציבור הבין לראשונה את עוצמתו המוסדית של בית המשפט העליון ואת משמעותה של העוצמה הזו. אבן דרך משמעותית בתהליך הייתה "הפגנת חצי המיליון" שהמפלגות החרדיות ארגנו נגד בית המשפט בשנת 1999, ובה השתתפו על פי הערכות המשטרה כ-350 אלף בני אדם.

חשיפות בזמן אמת מהקומה השלישית של העליון

יצחק עמית הושבע לנשיא בית המשפט העליון במהלך שנוי במחלוקת ציבורית עמוקה רק לפני פחות מחצי שנה. בחירתו נעשתה בישיבה של הוועדה לבחירת שופטים שנכפתה בצו בג"ץ, וכונסה באופן שעורר מחלוקת על חוקיותו. עד לפרישתו הצפויה של השופט עמית לגמלאות באוקטובר 2028, נותרו עוד יותר משלוש שנים. ממילא, כדי להעריך כיצד תקופת כהונתו כנשיא העליון תיזכר ממרחק השנים, נדרשים כישורי נבואה שאינם חלק מסל הכישורים של כותב שורות אלה. בשנים הקרובות בית המשפט עשוי לשנות את פניו יותר מפעם אחת. כבר בספטמבר הקרוב ארבעה מבין 15 תקני השיפוט שבעליון יהיו פנויים, ועד לפרישת השופט עמית עצמו צפויים לפרוש שלושה שופטים נוספים. לתחלופה הזו עשויה להיות השפעה עצומה על דמות העליון בשנים הבאות. אולם, כבר מהחודשים הראשונים לכהונתו של עמית, ניתן להעריך שלפחות אחת הדרכים שבה כהונתו תיזכר, תהיה העובדה שלראשונה שיטות הפעולה של נשיאי העליון לדורותיהם נחשפות בזמן אמת, באופן הבוטה ביותר. זה קורה ככל הנראה לא מעט "בזכות" אופיו הפרובלמטי של עמית ומערכת היחסים הגרועה שלו עם כמה מחבריו לכס השיפוט.

בעבר כבר נחשפו לא מעט מהתככים והאינטריגות שמאפיינים את הקומה השלישית בבית המשפט העליון, קומת לשכות השופטים. אולם, תמיד זה היה בדיעבד, ממרחק השנים' ולאחר שאותם אירועים כבר הפכו להיסטוריה מעניינת יותר או פחות. מעולם עוד לא קרה שמערכות היחסים העכורות ושיטות הפעולה של נשיאי העליון, בניסיון להנדס הרכבים ולכפות תוצאות של הליכים שיפוטיים, נחשפו בזמן אמת, כפי שקורה בימים אלו. חשיפת הסכסוכים שמאחורי הקלעים ממש בזמן התרחשותם, נותנת לכולנו הזדמנות שמעולם לא ניתנה לאזרח הפשוט להבין כיצד "מפעל הנקניקיות" שבו נוצרים פסקי הדין של בית המשפט העליון מתנהל. זהו חרך צר אומנם, אך דרכו כולנו יכולים ללמוד כיצד במשך השנים נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם דאגו לבצר את החלוקה המעמדית בתוך בית המשפט, בין השופטים שדעתם קובעת ובין אלו שמתפקדים בתוכו כ"עלי תאנה" ו"משחררי קיטור".

חשיבותם של פרסומים כדוגמת זה של עמיתנו העיתונאי אבישי גרינצייג על "שיחת הצעקות" בין השופט עמית לשופט דוד מינץ סביב קביעת התאריך לדיון הנוסף בסוגיית מינוי נציב שירות המדינה, חורגת הרבה מעבר לסוגייה הספציפית שעל הפרק. ככל הנראה זו לא הייתה שיחת הצעקות הראשונה שהתרחשה בין כתליו של בית המשפט העליון ב-77 השנים שחלפו מאז הוקם ביולי 1948. אך זו הפעם הראשונה שבה ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד על שיחה כזו בזמן אמת, להבין את הרקע להתרחשותה ולהתרשם ממשמעויותיה.

בית המשפט זכאי לאמון כאשר האמון הזה מגיע לו

אכן, כשקרביו של "מפעל הנקניקיות" המשפטי הראשי נפרשים לעיני כל, אמון הציבור במערכת המשפט נפגע. למען האמת, לא יכול להיות אחרת. אך הפגיעה הזו אינה רעה. אמון הציבור במערכת המשפט איננו מטרה בפני עצמה. בית המשפט זכאי לאמון כאשר האמון הזה מגיע לו בדין. אמון שיסודו בחוסר ידיעה והבנה הוא אמון רע, כזה שפוגע באפשרות לבקר את המערכת ולוודא שהיא עושה את מלאכתה נאמנה. מערכת המשפט תזכה בדין באמון הציבור כאשר גם חשיפת כרעיה וקרביה לאור השמש המחטא לא תביא לפגיעה בתדמיתה. עד אז המערכת תצטרך להתמודד עם חוסר האמון שהתנהלותה היא מביאה עליה. ביום שבו לא ניחשף להנדסת הרכבים ולהשפעה בלתי-הוגנת על תוצאות הליכים, לא בגלל שאלו יוסתרו מאתנו אלא בגלל שלכולם יהיה ברור שדברים כאלו אינם קורים, רק אז ניתן יהיה לשוב ולתת אמון במערכת הזו, שבלעדיה חברה מודרנית לא יכולה להתקיים.