שיטת מינויי המקורבים של פרקליט המדינה עמית אייסמן הפכה כבר לשם דבר במילייה המשפטי. הנה שלוש דוגמאות טריות: עו"ד אפרת גרינבוים (שזכתה "במפתיע" בתפקיד משנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים), עו"ד שלי זאבי־ברזילי (שנבחרה למנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות) ועו"ד אסף שביט (שמונה למנהל מחלקת הסייבר).

אייסמן, כך עולה מפרסומיהם של עמיתיי, אבישי גרינצייג ונטעאל בנדל, נוהג לדאוג שלתפקידים הבכירים בפרקליטות ימונו אנשי שלומו, בדרך כלל פרקליטים שעבדו עימו בפרקליטות מחוז חיפה. הוא עושה זאת גם כשברור לכול שיש מועמדים מתאימים יותר. כדי להגיע לתוצאה הוא דואג להתאים מראש את דרישות המכרזים כדי שיביאו לבחירתם של מי שהוא חפץ ביקרם. בפרקליטות התרגלו למתפרת המכרזים לטובת מקורביו החיפאים של אייסמן, וגם הפרסומים המוקדמים על השיטה לא הביאו את חברי ועדות המכרז למחשבה שנייה.

אייסמן לא המציא את השיטה, הוא רק שכלל אותה לדרגת אומנות. אבל תפירת המכרזים שלו חמורה הרבה יותר ממעשים דומים שעושים שרים או מנכ"לי משרדים ממשלתיים. העדפת מקורבים על פני מועמדים מקצועיים בשירות הציבורי היא רעה חולה. מי שתופר מכרז - פוליטיקאי, פקיד או פרקליט - צריך לעמוד לדין. אבל גם בשחיתות יש דרגות.

שר או מנכ"ל נבחרים כדי לקדם מדיניות, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת ביעילות היא למנות לתפקידי המפתח אנשי מקצוע מוכשרים מהשורה הראשונה. שאלת הקרבה האידיאולוגית־תפיסתית היא בדרגת חשיבות שנייה, אולי שלישית. שר חכם, שרוצה שמדיניותו תקודם, יעדיף איש מקצוע מעולה שחושב אחרת ממנו על פני מועמד בינוני שמזדהה עם תפיסת עולמו. המועמד המעולה יקדם את המדיניות שהשר מעוניין בה טוב הרבה יותר. אבל זו רק דעתי. רבים חושבים ההפך, וספק אם אפשר למצוא שיטה בעלת תוקף ניסיוני שתוכיח עם מי הצדק.

מנגד, פקיד בכיר ככל שיהיה כדוגמת פרקליט המדינה, לא מונה כדי לקדם את תפיסת עולמו האישית. הוא אמור להיות אדיש לתפיסות העולם ולזהות האידיאולוגית של הכפופים לו. בניגוד לשר או למנכ"ל, אין לו שום לגיטימציה לשיקולים לא מקצועיים בשדה המינויים.

התחשבות בשיקולים כאלה מצד פרקליט המדינה היא שחיתות גמורה: שימוש במשאב ציבורי - משרות בכירות בשירות המדינה – לקידום אינטרס אישי. הדבר נכון בכל גוף מקצועי ציבורי, אולם בפרקליטות, שתפקידה להיות גם שומר הסף של טוהר המידות, זו כבר השחתה בוטה במיוחד.