כאשר יעל וילנר נבחרה לכהונה הרמה של שופטת בית המשפט העליון, היא שווקה לציבור כאחת התקוות השמרניות הבולטות שישנו את פניה האקטיביסטיות של הרשות השופטת. מסלול חייה של וילנר היה דתי־לאומי קלאסי: לימודים באולפנת חורב הירושלמית, שירות לאומי בקריית־שמונה, לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן התמחות בפרקליטות המדינה. כשופטת בית המשפט המחוזי בחיפה היא זכתה לתדמית של משפטנית רצינית ואיכותית, אך לבית המשפט העליון נבחרה - בדחיפתה של שרת המשפטים דאז, איילת שקד - רק בשל התדמית השמרנית שהודבקה לה.

אלא שבכל הנוגע לפסיקותיה בבית המשפט העליון, תדמיתה של וילנר, שהתבססה בעיקר על השתייכותה המגזרית ואורחות חייה, התבררה כשגויה. פעם אחר פעם אכזבה השופטת החיפאית את מי שקיוו שתהיה שחקנית חיזוק באגף הדמוקרטי־שמרני.

וילנר ישבה בראש ההרכב שהכתיר את השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, תוך רמיסת סמכויותיו של יושב ראש הוועדה לבחירת שופטים, שר המשפטים יריב לוין. שרשרת החלטותיה בעתירות לכינוס הוועדה לבחירת שופטים הכשירו את המהלך האנטי־דמוקרטי של הפקעת הסמכויות מהשר למען בחירתו של השופט השנוי במחלוקת לנשיא. אפילו גל חשיפות ניגודי העניינים של עמית לא הביא את כבודה למחשבה שנייה בנידון.

בפסק דין בעייתי אחר היא כפתה על שר החינוך יואב גלנט להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך. גלנט סירב לאשר את המלצת ועדת הפרס לאחר שגילה כי גולדרייך חתם על עצומה הקוראת לחרם על אוניברסיטת אריאל, ואף ביקש מהפרלמנט הגרמני לבטל את קביעתו שתנועת החרם על ישראל היא תנועה אנטישמית. חברי הוועדה עתרו נגד גלנט. בהחלטתה הצטרפה וילנר לשופט עמית, בניגוד לדעתו החולקת של השופט נעם סולברג, והכריעה כי יש להעניק את הפרס למדען התומך בחרם.

פסק הדין הבעייתי ביותר שיצא תחת ידה של וילנר ניתן בעתירות נגד תיקון חוק יסוד השפיטה לצמצום הביקורת השיפוטית בעילת הסבירות. וילנר הייתה בין שבעת שופטי המיעוט שסברו שאין לפסול את התיקון לחוק, ובמקום זאת יש לתת לו "פרשנות מקיימת" - כלומר, לרוקן אותו ממשמעותו. לא זו בלבד, אלא שבמחלוקת העקרונית בין 15 שופטי בג"ץ היא הצטרפה לדעת הרוב האקטיביסטי, שקבע כי בית המשפט מוסמך לפסול חוקי יסוד.

בכך הפכה וילנר לחברה בהפיכה החוקתית השנייה, שנטלה את סמכויות השלטון במדינת ישראל מידי הריבון, נבחרי העם, והעניקה אותו לקבוצה לא נבחרת של משפטנים היודעים היטב להשתמש בכוחם כדי לבצר את שלטונם.

ובכל זאת, לעולם לא מאוחר. חודש אלול קרב ובא. לווילנר תהיה הזדמנות לתקן את הנזק הקשה שגרמה לדמוקרטיה הישראלית. על שולחנו של בית המשפט העליון מונחות בימים אלו שתי קבוצות של עתירות חוקתיות בעלות משמעות ארוכת טווח: האחת עוסקת בתיקונים לחוק יסוד השפיטה, המשנים את שיטת בחירת השופטים במדינת ישראל; האחרת נוגעת לשינוי שיטת בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים. מלבד אלה, ביום הדיונים האחרון של השנה צפוי להתקיים הדיון הנוסף בעתירות לבג"ץ בנוגע לבחירת נציב שירות המדינה.

בגל הקודם של העתירות החוקתיות עשה בית המשפט העליון ככל יכולתו להביא לכך שהעתירות בנושא הסבירות והנבצרות יוכרעו לפני פרישתן של השופטות אסתר חיות וענת ברון. העתירות טופלו בדחיפות בלתי אופיינית: קביעת לוחות זמנים בלתי אפשריים לתגובות, והוצאת צו על תנאי בעתירה חוקתית תקדימית לפסילת חוק יסוד ללא דיון מקדים בנימוק של "יעילות". איש לא הכריז בגלוי שמטרת הבהילות היא להבטיח את הרוב לפסילת התיקון בעניין הסבירות ולדחיית תוקפו של התיקון לחוק בנושא הנבצרות, אך לכול היה ברור שהחשש מפני שינוי יחסי הכוחות בעליון אחרי פרישת חיות וברון הוא הסיבה האמיתית לכך.

הטיפול בעתירות החוקתיות המונחות כעת על שולחן שופטי העליון הוא תמונת מראה. השופטים נותנים זמנים ממושכים לתגובה לעתירות, נוקטים מדיניות נדיבה בקבלת בקשות לאורכה, ונמנעים מקביעת מועדי דיון. איש לא יסכים לאשר זאת באופן רשמי, אך במסדרונות יש מי שיודעים ללחוש שהיעדר הדחיפות קשור בפרישתו הקרובה של השופט יוסף אלרון משיפוט. ב־20 בספטמבר ימלאו 70 לאלרון, אחד הסמנים השמרנים בעליון. הוא יפרוש מכס השיפוט, ובכך ייחלש האגף השמרני בעליון. רמז לכך שאין אלה חשדות שווא אפשר למצוא בכך שהדיון הנוסף בנושא בחירת נציב שירות המדינה נקבע אתמול ל־21 בספטמבר, יום אחד בלבד לאחר פרישת כבודו.

פערי הכוחות בבית המשפט שידון בעתירות בעניין שיטת בחירת השופטים, בחירת נציב התלונות על השופטים ובדיון הנוסף בנושא בחירת נציב שירות המדינה יהיו ככל הנראה מצומצמים. לקולו של כל אחד מהשופטים בדין תהיה השפעה מכרעת. הרגע הזה יכול להיות שעתה הגדולה של השופטת וילנר, אך רק אם תעמוד בציפיות שנתלו בה כשמונתה לתפקידה ותכבד את הדמוקרטיה הישראלית.