"פרשת המרמה משנת 2000 והמאורעות שהתרחשו לאחריה עשויים להזכיר לקורא את ספרו של דן בראון 'צופן דה וינצ'י', ואל יתפלא הקורא אם ימצא עצמו פוסע בדמיונותיו במסדרונותיה הצוננים והאפלוליים של הכנסייה היוונית־אורתודוכסית, תר אחר הגביע הקדוש ואחר חותם הפטריארך". כך פותח נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית את פסק דינו החותם את הסאגה הארוכה סביב קרקעות הכנסייה היוונית־אורתודוקסית בירושלים. "קשה להתעלם מהתחושה שהתמונה שנגלתה לעיני בית המשפט היא תמונה חלקית שלא שופכת אור על כלל ההתרחשויות, הנסיבות, האינטרסים והמניעים של כל אחד מהשחקנים בפרשה סבוכה זו, שמערבת בין עולם הפלילים לעולם הדת ולעשיית עסקים בנכסי מקרקעין בעלי שווי עתק".

עמית סמך את ידו על פסק דינו של משה בר־עם מהמחוזי, שחייב את הכנסייה לעמוד בהתחייבויותיה לקק"ל ולשלם לה 13 מיליון דולרים. הבעיה שהפעם הוא היה בדעת מיעוט. שופטי הרוב, עפר גרוסקופף ויעל וילנר, צידדו בעמדת הכנסייה, הפכו את החלטת המחוזי, ביטלו את החיוב, ופסקו לטובת לובשי הברדסים ומקטירי הקטורת הוצאות משפט נדיבות.

מה שמטריד בפסק הדין הוא שב־121 עמודיו אין אף מילה על סיפור הבגידה הלאומית שעמד ברקע הדברים. השערורייה הזו נחשפה בעבר במקור ראשון, בכתבת תחקיר גדולה. בעוד עמית הבין את האירוע, גם אם לא התייחס אליו מפורשות, וילנר וגרוסקופף הסתפקו בטכנוקרטיה משפטית. הגדיל לעשות גרוסקופף, שהכריז כי "התוצאה אליה הגעתי היא לא רק נכונה משפטית, אלא גם צודקת מבחינה ערכית". האומנם? הבה ניזכר בעובדות.

חתימה באפלה

במיסות של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית מנגנים מוזיקה ליטורגית מהממת עם קטורת מסחררת. אך על האדמות שהחזיקה הכנסייה, מיליוני מטרים רבועים בלב המדינה, התנהל אחד המשחקים הכלכליים הגדולים והחשאיים במזרח התיכון.

הכנסייה שלטה בכעשרים אחוז משטח העיר העתיקה, ועל אדמות רבות בשכונות רחביה וטלביה ובאזור הרכבת; גם הקרקע שעליה נבנתה הכנסת הייתה בבעלותה. כך היא הפכה לאחת מאימפריות הנדל"ן הגדולות בישראל, שנוהלה ביד רופפת ולעיתים מופקרת. העלילה שממנה השתלשל פסק הדין הטרי של בית המשפט העליון, התפוצצה בשנת 2000.

על כס הפטריארך ישב כוהן דת בשם דיאודורוס קריבליס. הוא היה איש חולה, זקן ותשוש, והתקשה להחזיק בהגה. קק"ל, שהחזיקה בזכויות חכירה על 520 דונם של אדמות הכנסייה בירושלים, החזיקה בידיה חוזה שתוקפו עמד לפוג. בישראל חששו שהכנסייה תסגור דיל חדש עם משקיעים מטעם הרשות הפלסטינית.

בנקודת הזמן הזו הופיע עו"ד יעקב וינרוט, שייצג שני עסקנים חרדים בשם יעקב רבינוביץ ודוד מורגנשטרן. הללו הציגו עצמם כמתווכים בעלי גישה ייחודית ללשכת הפטריארך. הם טענו שהפטריארך מוכן לחתום על הארכת החכירה לקק"ל לתקופה של 99 שנים, תמורת 16 מיליון דולר. וינרוט פעל מול שרי האוצר והתשתיות ודחף לאישור העסקה. מטעמי רגישות, הוחלט להפעיל חברה זרה שתשמש בנאמנות עבור קק"ל. הדרישה מכל המעורבים הייתה שהכול יתנהל בשקט.

ביום שישי אביבי בשנת 2000, בשעות שלפני כניסת השבת, הגיעה הפמליה הסודית לכנסייה. המשלחת כללה את שני העסקנים, עו"ד וינרוט, נוטריון בשם אברהם פרי, רופא לבדיקת כשירותו של הפטריארך לחתום, ונציג מטעם קק"ל. המתווך רבינוביץ הודיע לנוכחים כי הפטריארך נח אחרי טיפול דיאליזה, וחלש מכדי לקבל ביקורים של יותר מאדם אחד. לכן נשלחו האורחים לחדרו בזה אחר זה. הרופא עלה ראשון, אחריו הנוטריון. כעבור זמן קצר ירד הנוטריון חזרה עם המסמכים החתומים בידו. העסקה הושלמה, הכריז. מיד אחר כך עלו וינרוט ונציג קק"ל להודות לפטריארך. הדברים נראו סגורים וחתומים. ביום ראשון שלאחר מכן רשמה קק"ל הערת אזהרה, אבל אז התעוררה הכנסייה וטענה שמאחורי החזות החגיגית התנהלה תרמית.

נציגיה טענו שמעולם לא קיבלו את הכסף, שהחתימות מזויפות ושכל העסקה בטלה. המשטרה פתחה בחקירה, עקבה אחרי מסלול הכסף, איתרה את ההפקדות בבנקים באירופה, וגילתה שרוב הסכום נעלם לכיסיהם של המתווכים או של מקורביהם. במהלך ההליך הפלילי טענו סנגוריהם של העסקנים כי החתימה של הפטריארך הייתה אמיתית ושהכנסייה דווקא כן קיבלה את הכסף, אך בית המשפט בשנת 2004 לא קיבל את הגרסה הזו. המתווכים הורשעו, נגזרו עליהם עונשי מאסר והוטלו עליהם קנסות כבדים.

הכנסייה לא הסתפקה בכך. היא הגישה תביעה לקבלת פסק־דין הצהרתי, ובדצמבר 2013 קבע בית המשפט כי עסקת המקרקעין הייתה מדומה וחסרת תוקף. שופט המחוזי משה בר־עם קבע שהפטריארך דיאודורוס לא חתם בעצמו על המסמכים, ושחתימתו זויפה ולא אומתה בידי הנוטריון. אומנם החותמות שהופיעו על המסמכים היו מקוריות, אך לא ברור מי השתמש בהן. לכן, חתם השופט, "הימנותא" (החברה־בת של קק"ל) לא רכשה כל זכות במקרקעין.

בפסק הדין הטרי ציין אומנם השופט עמית כי "חלק מהנסתרות בפרשה שבה הוטבעו חותמות הפטריארך והכנסייה על הסכם המכר טרם התבררו עד עצם היום הזה", ואולי רמז לכך שידם של גורמים בכנסייה הייתה מעורבת בתרמית, אולם הוא לא שינה את הקביעה המשפטית שלפיה העסקה הייתה פיקטיבית.

הכסף, לעומת זאת, היה אמיתי לגמרי. וינרוט קיבל מקק"ל סכום של 20 מיליון דולר, מתוכם מסר 16 מיליון דולר בהמחאות בנקאיות לידי העסקנים, ושלשל לכיסו מרבית מדמי התיווך שהיו בגובה 4 מיליון דולר. הצ'קים נפדו, והמתווכים המריאו לחו"ל. אף שהעסקה קרסה,  וינרוט סירב להחזיר לקק"ל את דמי התיווך שקיבל. לטענתו הוא מילא את חלקו בעסקה, וזו כשלה רק משום שהמתווכים רימו את כולם. קק"ל הגישה תביעה נגד וינרוט רק בשנת 2011, בטענה שרשלנותו היא שגרמה לכישלון. וינרוט מצידו התעקש על עמדתו. הוא עצמו נפל קורבן, טען, ולא הייתה לו דרך לדעת שמדובר בנוכלים. התביעה נמשכה בסוף.

כך נחתם הסיפור. הכסף נעלם, המתווכים הורשעו, הקרקעות נותרו בידי הכנסייה. קק"ל נשארה בלי הקרקע ובלי הכסף. ועורך הדין שניהל את כל המהלך, יצא ברווח עצום. הפטריארך דיאודורוס מת זמן קצר לאחר מכן, ובמקומו מונה אירינאוס.

הפך את עורו

הפרק הבא בעלילה שהתגלגלה עד לפסיקה מהשבוע שעבר, התרחש בשנת 2006. בצוהרי יום אביבי התכנסה במשרדו של עו"ד וינרוט בתל־אביב קבוצה יוצאת דופן של אורחים. הפטריארך הירושלמי תיאופילוס השלישי נכנס למקום כשגלימתו נגררת אחריו, מלווה בפמליה מכובדת. במקום נכחו נציגי קק"ל, עורכי דין בכירים ושני שופטים בדימוס.

האירוע החגיגי, כך העידו אנשים שנכחו בו, לא היה ישיבת משא ומתן אלא טקס חתימה בפועל. בהסכם, שנקרא "פרטיכל", התחייבה הכנסייה לשלם 13 מיליון דולר לקק"ל. הנוסח הוקרא באנגלית באוזני הנוכחים, והצדדים הביעו את הסכמתם המלאה לו. הפטריארך הסביר שהוא לא יכול לחתום כל עוד מינויו לא אושר בידי ממשלת ישראל, אולם אישר את תוכנו של המסמך והתחייב להביאו לאישור הסינוד, מועצת הכנסייה, אותה מועצה שמינתה אותו והייתה מתואמת איתו בכל המהלכים. קק"ל מצידה הסכימה לוותר על תביעותיה ביחס לאדמות היוקרה ברחביה ובטלביה.

מבחינת קק"ל זה היה רגע של תיקון היסטורי. אחרי שהפסידה 20 מיליון דולר בעסקה שהתבררה כהונאה גמורה, סוף־סוף הראתה הכנסייה נכונות לפצותה חלקית. אבל כגודל הציפייה כך גודל מפח הנפש. הפטריארך קיבל את מבוקשו בדמות הכרה רשמית של ממשלת ישראל, ומרגע זה הפך את עורו ונסוג מכל התחייבות.

התחקיר שפרסמתי פה בזמנו הציג שאלה פשוטה: הרי בית המשפט כבר פסק ב־2004, במסגרת ההליך הפלילי, שהכנסייה הולכה שולל; שחתימת הפטריארך זויפה, הכסף לא הגיע והעסקה בטלה. המשמעות היא שהקרקעות נותרו של הכנסייה, וקק"ל הפסידה את כספה. אם כן, מדוע ב־2006, יותר מחמש שנים לאחר אותה תרמית, גילתה פתאום הכנסייה מוכנות לשלם לקק"ל 13 מיליון דולר? מהו ההיגיון הכלכלי של חוזה כזה? ממצאי התחקיר, ששלושת שופטי העליון התעלמו מהם לחלוטין בפסק דינם הטרי, סיפרו סיפור מטריד ביותר על הפניית עורף למשתף פעולה עם העם היהודי.

כדי להבין את הרקע צריך לחזור שנה נוספת לאחור, לשנת 2005. בחודש מרץ באותה שנה פרסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" ידיעה שלפיה הפטריארך היווני־אורתודוקסי של ירושלים, אירינאוס, עומד מאחורי עסקאות נדל"ן עם גורמים יהודיים ברחבת שער יפו. אירינאוס היה אדם ישר שניסה לחלץ את הכנסייה מהבור התקציבי שנפער בתקופת קודמו ההולל, ולשם כך הסכים למכור את מלונות אימפריאל ופטרה לגואלי קרקעות יהודיים שיוצגו על ידי עמותת עטרת כהנים. העסקאות היו חוקיות לחלוטין, אך עוררו סערה בעולם המוסלמי והנוצרי גם יחד. הפלסטינים רתחו, הירדנים זעמו, ומי שניצל את ההזדמנות היה בישוף בשם תיאופילוס יאנופולוס, שגייס את "הסינוד הקדוש" להדיח את אירינאוס ולהמליך את עצמו תחתיו. זה היה אירוע חסר תקדים בכנסייה הנוצרית־אורתודוקסית, שמאז ימי הביניים מעולם לא הדיחה פטריארך בחייו. הפוטש הזה לא היה אלא עונש על מכירת קרקעות ליהודים.

תיאופילוס התחייב בפני ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית שלא למכור נכסים ליהודים, למסור לידיהן רשימות נדל"ן ולעדכן על כל עסקה עתידית, ואף לבטל את העסקאות שקודמו חתם עליהן ולהיאבק נגדן בבתי משפט. האסטרטגיה הייתה להציג את עסקת מלונות שער יפו כמושחתת כמו עסקת שנת 2000, אף שהעסקה ביפו בוצעה מול תמורה מלאה למהדרין. זה הספיק לתיאופילוס כדי לזכות בתמיכת העולם הערבי.

אלא מה, כדי להיות מוכר כמורשה חתימה מטעם הכנסייה וכראש בתי הדין של העדה הנוצרית, נזקק תיאופילוס גם להכרת ממשלת ישראל. ראש הממשלה דאז שרון אומנם היה אחרי המרת דת ערכית, שקוע בקידום הגירוש מגוש קטיף, אולם העיר העתיקה בירושלים עדיין הייתה יקרה לליבו. הוא לא הסכים להעניק הכרה ולבגוד בבעל ברית. הוא הבין שהכרה בתיאופילוס פירושה גושפנקה להתעללות באירינאוס, שכל חטאו היה שמכר קרקעות ליהודים.

כאן נכנסו לתמונה האינטרסים של וינרוט. כזכור, וינרוט סירב להחזיר את דמי התיווך שקיבל, והוא חיפש דרך לגלגל הלאה את האחריות. וינרוט עלה על הזדמנות זהב להחזיר לקק"ל את רוב הסכום שהוציאה: 13 מתוך 20 מיליון דולר. כך הוא רקח במוחו את הסכם 2006: החלק הגלוי של ההסכם דיבר על תשלום של הכנסייה בתמורה לכך שקק"ל "מוותרת על דרישותיה" ביחס לאדמות רחביה. אבל זה היה הסבר למראית עין בלבד. ההסכם האמיתי שדובר בעל פה בלבד, והופיע במסמכים רק ברמז, היה הכרה בתיאפילוס כפטריארך בתמורה לכך שהכנסייה תפצה את קק"ל על הפסדיה. היה זה הסכם הרומס את אחד הערכים התנ"כיים החשובים ביותר: שמירה על סולידריות עם משתפי פעולה עִם עם ישראל – מהגבעונים, דרך בני שבט הקיני ועד רחב.

וינרוט הפעיל את קשריו. השר רפי איתן מונה כאחראי לעניין, ועדת שרים הכירה בתיאופילוס בסוף 2007, לאחר שקיבלה התחייבות שההסכם עם קק"ל יכובד. אלא שאז הפטריארך הבוגדני עקץ בשנית, והסינוד של הכנסייה הודיע שהוא לא מוכן לחתום על ההסכם. קק"ל חטפה פעמיים. כאשר הכנסייה חזרה בה מההסכם, קק"ל תבעה את הכסף. הפטריארך טען שמעולם לא הייתה "גמירות דעת". עורכי דינו טענו שהסינוד לא אישר את ההסכם, אך כשנדרשו להציג פרוטוקולים טענו שהסינוד פועל "ברוח הקודש" והפרוטוקולים שלו חסויים.

השופט משה בר־עם מבית המשפט המחוזי בירושלים לא התרשם. "המוציא מחברו עליו הראיה", קבע, והודיע שהימנעות מהבאת ראיה תיזקף לרעת הכנסייה. בפסק הדין שפרסם בסוף התהליך קבע כי טקס החתימה החגיגי, נוכחות השופטים ותצהירי הפטריארך מוכיחים שמדובר בחוזה תקף עם גמירות דעת, שנכרת בעל פה והופר. הפטריארכיה נדרשה לשלם 13 מיליון דולר, ומאוחר יותר מכרה את הקרקעות למשפחת בן־דוד, וזו החזיקה בהן כמה שנים ומכרה אותן בתורה לגארי ברנט.

ראש קטן

הכנסייה ערערה לעליון באמצעות באי כוחה עו"ד יאיר עשהאל ואסף עולמי. משפטית, הוויכוח בין השופטים נסוב על שאלות משפטיות של "גמירות דעת" ו"דרישת הכתב" בדיני חוזים. השופט עמית קבע שאף שהעסקה המקורית הייתה תרמית של נוכלים, הפטריארכיה – מסיבות השמורות עימה – הייתה מעורבת עמוקות בניסיונות להסדיר את המצב מול הימנותא, ואף ניהלה משא ומתן ברצינות ובשיקול דעת. הפרוטוקול שנחתם בפגישה אצל וינרוט גובש לגמירות דעת חוזית. אף שלא היה מדובר בהסכם סופי וחתום פורמלית, נסיבות האירוע כוללות מצגים אובייקטיביים המעידים על כוונה של הכנסייה להתחייב. הפטריארכיה הפרה את חובת תום הלב במשא ומתן ויצרה הסתמכות מצד הימנותא.

גרוסקופף ווילנר טענו מנגד שהפטריארכיה מעולם לא נתנה הסכמה מחייבת, ולא ניתן להוכיח גמירות דעת ליצירת חוזה. יתר על כן, לא התקיימו תנאים מהותיים כמו אישור סופי מצד מוסדות הפטריארכיה. גרוסקופף הזהיר מפני הסתמכות על "חגיגיות המעמד" בלבד כמקור לקביעה חוזית, והדגיש את הקושי בהטלת אחריות משפטית על בסיס התנהגות שאינה מגובשת או מתועדת כדין. הוא סבר כי אין להטיל על הפטריארכיה אחריות לפיצוי, במיוחד כשהיא לא הייתה צד לתרמית המקורית ולא קיבלה את הכסף.

פסק־הדין משקף ראש קטן מאוד של השופטים וילנר וגרוסקופף. שניהם מתפלפלים בהלכות חוזים ולא מזכירים את העובדה שמי שניסח את ההסכם ב"פרטיכל" היה יועמ"ש הכנסייה עו"ד רמי מוגרבי, יחד עם נציגים רשמיים של הפטריארכיה. תוכן ההסכם לא הומצא בראשה הקודח של קק"ל, אלא גובש בשיתוף פעולה מלא של הכנסייה. מדובר היה בעסקה מסריחה ללא ספק, אבל לכל הנוכחים היה ברור שבלי התחייבות של תיאופילוס החתרן לפצות את קק"ל הוא לא יקבל הכרה.

עד שסוף־סוף זוכים לפסק דין ראוי להערכה של השופט יצחק עמית, יש להצר על כך שהוא נשאר בדעת מיעוט, ושההרכב כולו לא מצא לנכון לומר דבר על הפן הציבורי־ערכי של האירוע, שבו מדינת ישראל מינתה איש דת בכיר מאוד בתמורה לתשלום ממון.

במשפחתו של עו"ד יעקב וינרוט טענו השבוע כי הוא השיב את הכסף. עו"ד אבי וינרוט מסר בתגובה לפנייתנו כי: "ניכר שאין לכתב שום היכרות עם פרטי האירועים והוא רפרף על פסק דין (שגוי). השופט עמית שאותו הוא מהלל, לא התיימר לכתוב דברים שאינו יודע ולא מצא פסול בהסכם. גם לא ברור מה הערך העיתונאי, שלא לומר היהודי, להתבטא נגד אדם שנפטר לפני שנים ולא יכול להתגונן".