השבוע לא נחקר ראש הממשלה בבית המשפט בשל קלקול קיבה כלשהו. כעת יוצאים בתי המשפט לפגרה, ואיתם גם "משפט נתניהו". המנוחה הזו מתבקשת; מעולם לא עסקו רבים כל כך, בכירים כל כך, חשובים בעיני עצמם כל כך, למשך זמן רב כל כך, בהבלים מוחלטים כל כך. צריך להתחשב במנהלי מערכת האכיפה; מאוד מעייף לעסוק ללא לאות, בנחישות ובהתמדה, בזוטות כה מופרכות. בסוף גם הם בני אדם.

במרץ 2019, לפני יותר משש שנים, כשהיועמ"ש והתובע הראשי – האדם שאסור לומר לו "בושה" פן תבלה שבת במעצר – אביחי מנדלבליט, פרסם את כתבי האישום שבדרך, סקרתי בטור זה את התיקים והסקתי שכולם קלושים, תקדימיים ונשענים באופן יסודי על אכיפה בררנית. מצד האינטרס הציבורי, גם לולא היו מופרכים, התיקים מהווים בזבוז קולוסאלי של זמן ומשאבים. סיגרים מחבר, כתבה "אוהדת" באתר שולי, "שיחת דאווין" פוליטית עם מו"ל כלי תקשורת – אם אלו עבירות, כמעט כל פוליטיקאי הוא פושע. עלויות ההון הציבורי העצום שהוקדש לרקימת האירועים השוליים האלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, עולות עליהם במאות סדרי גודל. ממלכת האבסורד המשפטית.

עוד יותר חמור היה לגלות מאז שאת העבירות הקשות באמת בתיקים הללו לא ביצע נתניהו, אלא האחראים על כתב האישום. הם לא חיפשו אמת ושמירת חוק אלא יצאו למסע צלב, ובשמו הם הפרו נורמות, חוקים, פסיקות ושלל זכויות בסיסיות של אזרחים וחשודים. בכך הם מעלו באמון הציבור, ביזו את תפקידם והפכו את שלטון החוק לשלטון המאפיה המשפטית. הם עשו כל שביכולתם כדי להגיש כתב אישום ויהי מה, גם כשהם ידעו – והסתירו – עד כמה הוא קלוש.

גם אני, כמו עוד מאות אחרים, הוכרזתי כ"עד תביעה", אף שעדותי לא הועילה לתביעה (לדעתי מטרת הפרקטיקה הזו הייתה לבודד את ראש הממשלה). כשהתייצבתי בבית המשפט, עוד לפני שהתחלתי לדבר, שלפה התביעה בדרמטיות טורים שלי ממקור ראשון, שבהם אני מבקר אותה, וביקשה מהשופטים להכריז שאני – העד שהיא עצמה זימנה – "עד עוין". אפילו השופטים נראו נדהמים. עד עוין הוא מי שסותר את עדותו הקודמת; המאמרים שכתבתי כאזרח חופשי אינם חלק מהעדות, וממילא לא חזרתי בי מדבר, לא מהעדות ולא מטוריי.

התביעה חשפה כאן שמץ מיחסה האמיתי לחוק ולתקינות ההליך המשפטי. מכאן הדרך ברורה וקצרה למהלכים החמורים שנעשו למטרת גיוס עדי מדינה בתיקים. באותו טור מ־2019 הסקתי שהתיקים אינם מושתתים על ראיות מוצקות אלא על עדי המדינה, שבהיעדר "ראיות זהב" הפכו ל"עדי זהב". ומכיוון שהמטרה מקדשת מבחינתן את האמצעים, מערכות האכיפה לא בחלו באמצעים לשוברם ולגייסם. אז עוד לא היינו חשופים לפרטים, היום כל אזרח צריך להתחלחל מהיחס המחפיר, הלא חוקי, המביש והנבזי שספגו עדי המדינה מצד אלו שמעזים לקרוא לעצמם "שומרי הסף" של ה"דמוקרטיה".

ב־2019 היו גם בימין מי שבתמימותם האמינו שהתיקים מוצקים. כיום גם רוב חסידי העבר הנלהבים של מנדלבליט ושי ניצן הבינו שמדובר בבדיחה. הפרויקט המשפטי שנקרא "תיקי נתניהו" חרב בבית המשפט. בכל הנוגע לראיות התגלה שכתב האישום חובבני ורשלני, מוטה וסובל מראיית מנהרה מובהקת. גם "עדי הזהב" המעונים נשברו ובכו על הדוכן בזה אחר זה, ולא סיפקו אף "עדות זהב".

בינתיים עברנו משבר קורונה, משברים פוליטיים, ממשלת שמאל־ערבים, שבעה באוקטובר, מלחמה בעזה, מלחמה בדרום לבנון, התקפנו עם האמריקנים את פרויקט הגרעין באיראן, ומה לא. אבל הפארסה המשפטית בשלה. רכבת המשפט נוע תנוע. בין הפסקת אש בעזה להתקפת חיזבאללה, ראש הממשלה מתייצב לשאלות על סיגר קוהיבה שעישן לפני עשור; בין נסיעה לבית הלבן לדיוני הגירעון התקציבי המסוכן, הוא נדרש להיזכר בכתבה ישנה על שרה; בין התקפה היסטורית על איראן להגנה על הדרוזים מפני טבח בסוריה, הוא מדווח עם מי דיבר, אי־אז, על ויזה למילצ'ן.

פער בלתי נסבל

אם אפשר עוד משהו אישי: חוויתי בעצמי, בעוצמה רבה, את עולם השקר הזה. ביום העדות שלי, בדצמבר 2023, התבשרנו על הקרב הקשה של גולני בשג'אעייה יום קודם לכן. הפער בין החקירה בבית המשפט על זוטי זוטות חסרות משמעות מלפני שנים, לעומת מציאות המלחמה הקשה בעזה, היה בלתי נסבל. הפארסה הפכה לטרגדיה, אבל בעולם המשפט הישראלי האבסורד הוא ההיגיון.

מילא אני, למה כל זה מגיע לאומה ולמדינה שלמה? המחיר הלאומי שאנו משלמים על משפט נתניהו עצום. המשפט יירשם ככתם היסטורי בתולדות ישראל, ובור גדוש של חרפה למערכות האכיפה והמשפט. השופטים כבר רמזו בפירוש שטענת השוחד לא עומדת, והרי אפילו מנדלבליט אמר שלולא השוחד לא היה תובע. הכול כבר ידוע וברור, אבל איש לא מעז לעצור את הביזיון.

כך ממשיך אחד המשפטים המיותרים ביותר בהיסטוריה להתנהל במשך יותר מחמש שנים, דרך משברים לאומיים ועולמיים, וללא סיום באופק. עלותו במונחי משאבים לאומיים אסטרונומית, והתועלת הציבורית שלילית. זו הגרסה המשפטית ל"לא יהיה לכם צבא, לא תהיה לכם כלכלה" של מופקרי מחאת קפלן: "לא יהיה לכם ראש ממשלה", החליטו המשפטנים. בזמן של אתגרים קיומיים היסטוריים, הוא יהיה עסוק בעדויות על בובת באגס באני.

מראש היה יסוד לחשוד שמשפט נתניהו הוא "מבצע השפעה" פוליטי, שמטרתו להפריש את ראש הממשלה מהחיים הציבוריים, בהנחה שיעדיף להימנע מהמשפט. עד כמה שזה נכון, הרי שגם בכך נכשלו הקושרים. נתניהו שרד וממשיך, והוא עדיין הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בישראל. במידה רבה קרה ההפך הגמור: המשפט ריסק את שארית האמון במערכות האכיפה, וחיזק את נתניהו.

האמת הפשוטה היא שהמשפט התמוה הזה ממשיך בעיקר כדי לשמור על הכבוד והמעמד של מחולליו וממשיכיהם. בינתיים מערכת המשפט הולכת מדחי אל דחי, וכולנו מתפללים שבדרך נס יימצא בה מבוגר אחראי אחד לרפואה, שייצמד לאמת, לצדק ולאינטרס הציבורי, וירהיב עוז לגאול את המערכת התועה מעצמה, ואת מדינת ישראל מנזקיה העצומים. אני מבטיח להעניק לו סיגר ומאמר אוהד.