המשפט הפרטי הוא מגילת הזכויות הכלכליות של אדם בחברה ליברלית, ודיני החוזים הם מעוז האוטונומיה של אנשים לקבוע בעצמם את כללי המשחק שיחולו עליהם. אי־התערבות של בתי המשפט בכללים שהצדדים קבעו הוא תנאי לוודאות משפטית. ההוראות שקובע המחוקק צריכות להיות כאלה שפרטים ואנשי עסקים ידעו את הצפוי להם מבלי לפנות לבתי המשפט. הפנייה לבית המשפט אמורה להיות החריג, לא הכלל. אלא שמושכל יסוד זה טרם הוטמע אצל המחוקק הישראלי.

בשבוע שעבר העבירה ועדת החוקה, ברוב של שני חברי כנסת (יושב ראש הוועדה שמחה רוטמן וח"כ ארז מלול) נגד אחד (ח"כ גלעד קריב), נוסח המתקן את ההוראה הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי) לעניין פרשנות חוזים, לקראת קריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. הצורך בתיקון נבע מעיוות פסיקתי שיצר בית המשפט העליון בהלכת אפרופים. באופן פרדוקסלי, הנוסח המתקן פותח בפני בתי המשפט אופקים חדשים לפרשנות יצירתית.

הלכת אפרופים

חוק החוזים (חלק כללי), שחוקק ב־1973, קבע בסעיף 25 הוראה ברורה, שלפיה יש לפרש חוזה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מהחוזה. רק אם היא איננה משתמעת ממנו – יפרש בית המשפט את החוזה מתוך הנסיבות. במשך שני עשורים שימשה ההוראה עוגן לפרשנות חוזים, עד להלכת אפרופים ב־1995, שבה הנהיג השופט אהרן ברק חידוש גדול: הוא הפך את הפרשנות לכלי בידי בית המשפט לשינוי החוזה שערכו הצדדים, כאשר תוצאות החוזה אינן נראות לבית המשפט רצויות.

הלכת אפרופים דנה בחוזה שנעשה בעקבות העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר, בין מדינת ישראל ובין קבלנים שבנו בתים באזורי פיתוח. לאחר שהחוזים כבר בוצעו, נראה למדינה ששגגה יצאה תחת ידה והתמריצים שניתנו לקבלנים כדי שיבנו באזורים אלה היו טובים מדי. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שלשון החוזה אינה מותירה כל ספק באשר לתוכן ההוראה שבמחלוקת, אין להידרש לאומד דעתם של הצדדים לפי נסיבות חיצוניות.

בבית המשפט העליון הפך ברק את החלטת המחוזי וקבע תקדים: גם אם לשון החוזה נראית ברורה על פניה, יש לבחון במקביל נסיבות חיצוניות, עד שבית המשפט ישתכנע שהבין את אומד דעת הצדדים. לדבריו, "ההכרעה אם לשון החוזה היא ברורה... אינה נעשית על פי כללים משפטיים, אלא על פי תחושה, המביאה מטבע הדברים לחוסר ביטחון. כלל פרשנות המגביל את ההקשר לטקסט בלבד הוא מטבעו שרירותי". על בית המשפט להסיק את אומד דעת הצדדים מהלשון הברורה ומנסיבות חיצוניות ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה.

אם בית המשפט מגיע למסקנה שאומד הדעת של כל אחד מהצדדים שונה מזה של הצד האחר, עליו לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, שהיא "תכלית שצדדים סבירים והוגנים היו שואפים להשיג". התכלית מוסקת מתוך "אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים", ומבטאת "שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והגונים". זהו מבחן אובייקטיבי המושפע מעיקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא.

ברק אף קבע שבית המשפט רשאי לשנות את לשון החוזה אם המשמעות המילולית אינה מתיישבת עם תכליתו, וזאת לא רק אם פרשנות לשונית תביא לתוצאה אבסורדית, אלא בכל מקרה שהמובן המילולי אינו מתיישב עם תכלית החוזה. כדבריו,  "המסורת המשפטית שלנו מכירה בכוחו של בית המשפט להכניס שינויים בטקסט המשפטי במקרים מתאימים".

לשיטת ברק, סעיף 25 אינו רשימה סגורה. מבחינתו, רוב כללי הפרשנות הם הלכתיים ומצויים מחוץ למסגרת הוראת החוק.

השופט אליהו מצא, בדעת מיעוט, התנגד לגישה זו. לדבריו, "תכליתו הגלויה של הסעיף דוחקת את רגלי התכלית המסתברת שמבקשים, ללא הועיל, לצקת אל תוך מילותיו". את הצדדים יש להעמיד בחזקתם שהתכוונו למילים שכתבו בעצם ידם. "אין בידי לתמוך בפירוש 'תכליתי', המנותק מן הלשון, הסותר אותה או שאינו מתיישב עימה". השופט מצא הדגיש כי הפירוש שנתנו שופטי הרוב להוראה בחוזה הוא בבחינת חידוש גמור – תיקון החוזה באמצעות הוראה שהוסיפו לפי שיקול דעתם, אף שלא עלתה בטענות המדינה במחוזי וגם לא בעליון.

כך שינה בית המשפט את מאזן הרווחיות לרעת הקבלנים שבנו את בתי המגורים באזורי הפיתוח. אין לדעת אם היו מתקשרים בחוזה כזה מלכתחילה אילו היו מודעים להוראה החדשה שהוסיף בית המשפט. העובדה שהחוזה נעשה בין המדינה ובין קבלנים מחמירה את התוצאה אף יותר – המדינה הייתה מיוצגת בעת שכרתה את החוזה וכמובן גם הקבלנים. בחוזה כזה, המנוסח בכתב לפרטיו בידי עורכי דין מקצועיים, ודאי שלא היה מקום להתערב.

לשינוי שיטת הפרשנות היו השלכות ארוכות טווח. מכאן ואילך לא יכול עוד עורך דין להבטיח ללקוח שלו שהחוזה, גם אם ינוסח בבהירות, יכובד בידי בתי המשפט. הדרישה מבתי המשפט לבחון בכל מקרה לא רק את לשון החוזה אלא גם את הנסיבות החיצוניות לכריתתו, וקביעת תכליתו האובייקטיבית בידי בית המשפט כפי מה שאנשי עסקים סבירים והגונים היו מנסחים, הביאו לכך שלפי נתוני הבנק העולמי משך הזמן הממוצע לאכיפת חוזה בישראל הגיע ל־975 ימים (נתוני 2019).

תיקון החוק ב־2011

ב־2011 ניסתה הכנסת לתקן את סעיף 25 באופן שיחזיר את הוודאות המשפטית. ההוראה קבעה כעת כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין. ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

בעניין אחד קבע השופט יורם דנציגר בדעת מיעוט כי ההיסטוריה החקיקתית מלמדת שזהו תיקון מהותי של הוראת החוק העוסקת בפרשנות חוזה, המבטא את העמדה הנורמטיבית שבחר המחוקק, הנותנת משקל מכריע ללשון החוזה אך אינה שוללת פנייה לנסיבות החיצוניות לצורך פרשנותו במקום שלשון החוזה אינה ברורה. אלא שדעתו לא התקבלה.

בפסק דין מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון כי התיקון שבא לבטל את הלכת אפרופים נוסח כך שהוא דווקא אימץ אותה לתוך החוק. לפי הפרשנות הזו, על בית המשפט לבחון במקביל את לשון החוזה ואת הנסיבות החיצוניות. אומנם העליון הכיר בחזקה שיש לפרש את החוזה לפי המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב, אך משקל הלשון אינו מכריע או בלעדי. החזקה ניתנת לסתירה אם בית המשפט למד מהנסיבות שהלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון, וכי למעשה היא עשויה להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית.

הצעת התיקון החדשה

כעת מנסה ועדת החוקה לתקן שוב את סעיף 25. הוראת חוק טובה אמורה לקבוע כלל וחריגים לכלל, שכל אחד מהם מוגדר היטב. טוב היה לקבוע כלל שיבטיח את עדיפותה המוחלטת של לשון החוזה, אלא אם כן פרשנות כזאת תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין או שיש סתירה בין הוראות החוזה עצמן (כפי ההצעה שהגיש לוועדה פרופ' ברכיהו ליפשיץ). במקום זאת בחרה הוועדה בנוסח המאמץ הוראה כזאת רק לגבי "חוזה עסקי", מונח חדש בדין הישראלי שאין יודע כיצד יתפרש.

לגבי כל שאר החוזים, לא זו בלבד שהוועדה אימצה את הלכת אפרופים, אלא שהיא אף הסמיכה את בתי המשפט להביא בחשבון, באיזון בין לשון החוזה לנסיבות, "בין היתר" את יחסי הצדדים, ובכלל זה פערי מידע או יחסי אמון מיוחדים ביניהם; מידת הפירוט של החוזה; הניסיון המקצועי של הצדדים; והייצוג המשפטי שהיה להם לעניין עריכת החוזה.

הלכת אפרופים וההוראות המאמצות אותה ייחודיות לישראל. הוודאות המשפטית חשובה לצדדים בכל חוזה שהוא, לאנשי עסקים ולאדם פרטי כאחד. אדרבה, גופים עסקיים גדולים מסוגלים לשאת בהוצאות הכבדות של הידיינות ממושכת – אף כי אי ודאות עלולה להרחיק אותם מלנהל עסקים בישראל ובוודאי מלנהל דיון משפטי בישראל. אך האדם הפרטי או החברה הקטנה והבינונית עומדים חסרי אונים מול פרשנות יצירתית כזאת, המייחסת ערך נמוך למילה הכתובה, ומעדיפה תחושות שופטים המפרשים לפי מה שמצטייר להם כתכלית האובייקטיבית של החוזים. שופטים אינם אנשי עסקים סבירים הרגילים לשבת בחדרי משא ומתן על כריתת חוזים, ואין זה סביר לתת בידיהם חירות פרשנית מעין זאת.

מאחר שהצעת החוק כבר מוכנה לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, העניין נראה אבוד. בכל זאת, בשל ההשפעה העצומה שיש למשפט הפרטי על זכויות הפרט ויכולתו לנהל את ענייניו בחברה ליברלית, נראה לי שראוי לחזור ולשקול אימוץ הוראות שהתקבלו בהצלחה בשיטות משפט מודרניות.