הפשרה המתגבשת בחסות בג"ץ בעניין בחירת ראש השב"כ הבא, שלפיה יעוכב התהליך כחודשיים ובסיומם ישוב ראש הממשלה להוביל אותו, שומרת באופן פורמלי על כבודה של היועצת המשפטית לממשלה. מתווה הפשרה מאמץ את הנחתה, שראש הממשלה נתון בניגוד עניינים בשל חקירת מקורביו בפרשת קטארגייט, ושהפתרון שנתן לכך אינו מספק. במקום זאת נקבע שנתניהו ידחה את הנעתו מחדש של התהליך עד סיום מעורבות השב"כ בחקירת מקורביו בפרשה.

אך כל מי שעיניו בראשו מבין שמדובר בכישלון. משרת ראש השב"כ תיוותר גם אחרי הפשרה אחת ממספר קטן של משרות בכירות במערכת הממשלתית שראש הממשלה שולט באופן האיוש שלהן.  הניסיון ליצור תקדים שבו בחירת ראש השב"כ הבא יוצאת מידי ראש הממשלה ומוכפפת לפיקוח הדוק מצד היועצת המשפטית לממשלה, לא צלח. עקרון הכפיפות המלאה של שירות הביטחון לממשלה ולעומד בראשה נשמר.

ההתחלה נראתה מבטיחה מנקודת מבט של היועמ"שית. פרשת קטארגייט סיפקה לכאורה הזדמנות פז ליצירת תקדים שלפיו ניתן להפקיע מראש הממשלה אחת מסמכויות הליבה שלו. דומה שהיועצת ואנשיה לא העלו בדעתם את האפשרות שבג"ץ לא יגבה את עמדתם. מי שטרפו את הקלפים היו שניים משופטי העליון שישבו בהרכב שדן בעתירות בנושא: אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ. השניים, שהבהירו בדיון שדעתם אינה נוחה מהעמדה שהציגו נציגי היועמ"שית, דחקו אותה ואת אנשיה לפינה, ואילצו אותם להסכים לפשרה שמשמעותה חורגת הרבה מהנושא שעל הפרק. למעשה, הם הזכירו לתומכי "עליונות המשפט" מה עלול להתרחש כאשר תיק חשוב מגיע לדיון בפני הרכב שלא הונדס מראש כך שיספק את התוצאה הרצויה. מתברר שאפילו שני שופטים, שאיש מהם איננו שמרן דגול, ובוודאי שאיננו מזוהה עם הימין, מסוגלים לאתגר את נשיא בית המשפט העליון ולסכל את מהלכי היועמ"שית.

נראה שזו הסיבה לתבהלה הגוברת שמעוררת הצעת החוק של ח"כ שמחה רוטמן להפקעת הסמכות לקביעת הרכבים מידי נשיא העליון, הצעה שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, וממתינה לעלות להצבעה במליאה. נראה שדווקא המאמינים בעליונות המשפט סבורים שבית המשפט לא שווה כלום אם הם לא שולטים בו. קחו למשל את פרופ' ברק מדינה, משפטן עם רקורד מרשים, לשעבר דקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ורקטור האוניברסיטה. בריאיון שנתן השבוע לעיתון הארץ תקף מדינה בשצף את ההצעה, אף שזו איננה מכרסמת בסמכויות בית המשפט העליון. בטיעון אורווליאני־משהו הגדיר מדינה דווקא את ההצעה שהרכבי השופטים ייקבעו רנדומלית, כ"ניסיון להשפיע על תוצאות ההליכים".

מדינה לא הסתיר שמה שמדיר שינה מעיניו הוא החשש שהצעת החוק תמנע מנשיא העליון יצחק עמית להעביר תיקי בג"ץ רגישים להרכב של שלושת השופטים הוותיקים בעליון, שבו עמדותיהם של מדינה וחבריו נהנות מרוב אוטומטי.

"בהרכב שכולל את שלושת השופטים הבכירים יש רוב לשופטים המחויבים לשלטון החוק", טען מדינה בריאיון, וחילק בהבל פיו את שופטי העליון לכאלה המחויבים לשלטון החוק וכאלה שאינם. אפילו בקרב שלושת השופטים הבכירים יש לדעתו רק "רוב" לשופטים האלו. מובן שמי שלא זוכה לתעודת הכשרות של מדינה הוא השופט נועם סולברג, אף שעל יושרתו, בקיאותו הרבה ומזגו השיפוטי אין חולק. פשעו היחיד של סולברג הוא שאיננו מתיישר עם העמדות ה"נכונות".

דומה שמה שמפחיד כל כך את פרופ' מדינה ומשפטנים בכירים אחרים הוא דווקא ההיגיון הרב שבה. ההצעה עלולה לערער את השליטה המוחלטת והמעוותת של המחנה האקטיביסטי בעליון, בלי לגעת כלל בחוק יסוד השפיטה. כל שהיא מבקשת לכאורה הוא שינוי קטן בסעיף 27(א) לחוק בתי המשפט, שמשמעותו עשויה להיות גדולה, אך קשה יהיה לשכנע מדוע לפסול אותו. בשל המשבר סביב חוק הגיוס, חודש אחרי אישור ההצעה בוועדת השרים היא טרם עברה במליאה אפילו בקריאה טרומית. יש לקוות שבמושב הבא של הכנסת הקואליציה תתעשת והצעת החוק תקודם, למורת רוחם של מי שבית המשפט העליון יקר להם מאוד רק כשהוא פוסק בהתאם לעמדתם.