יש קשר בין הכישלון הנקודתי של יצחק עמית בקביעת הרכב כרצונו בעתירה נגד מינוי ראש השב"כ, ובין הצלחת מזכיר הממשלה להגיע לפשרה בנושא עם היועמ"שית. אם עמית היה מצליח לשבץ לדיון את עצמו יחד עם דפנה ברק־ארז ונעם סולברג, ולהבטיח רוב להכרעה הרצויה בעיניו – ליועמ"שית לא היה תמריץ להסכים לפשרה. היא הייתה מתעקשת לטרפד את מינויו של דוד זיני, ועמית וברק־ארז היו מגבים אותה בעוד הבקעת 1:2 מול סולברג. מניין לנו שהיא הייתה מתעקשת? כי בחוות דעתה כבר הסבירה היועצת שמועמדותו של זיני "הוכתמה" מעצם העובדה שנתניהו ניסה למנותו ללא אישורה, ו"ספק אם ניתן יהיה לרפא פגם זה".

סקרים של המכון למדיניות העם היהודי מלמדים שרוב משמעותי בחברה הישראלית מבין היום שאי אפשר להמשיך לתת לבג"ץ להתנהל בלי כללים ובלי גבולות. הרוב הזה מבין שלצד ריסון כוחם של בג"ץ והיועמ"ש, חייבים להיות איזונים ובלמים על כוחה של הרשות המבצעת, כדי לשמור על זכויות האדם ועל ערכי ספר דברים, המטיל מגבלות על השלטון. הרוב הזה תומך ברפורמה משפטית בהסכמה רחבה. הפוליטיקאים מכירים את הסקרים, והצפי הוא שהנושא הזה יהיה מרכזי בסדר היום של רוב המפלגות הציוניות לקראת הבחירות הבאות.

מול הרוב הזה ישנה קבוצה לא קטנה בימין הטוענת שממשלת ה"ימין על מלא" צריכה לחזור למה שניסתה לעשות ב־2023, ולהוביל בנחישות רפורמה משפטית "על הראש של השמאלנים". הם יודעים להסביר מה לא עבד ב־2023, ומדוע ממשלת 64 המנדטים נכשלה כישלון חרוץ בהעברת הרפורמה: לא היינו נחושים מספיק, נבהלנו מהקפלניסטים, לא הלכנו עד הסוף למלחמת חורמה ב"דיפ סטייט".

מנגד, בשמאל ישנה קבוצה פרוגרסיבית רדיקלית לא קטנה שמבחינתה כל הצעה הקשורה למערכת המשפט היא חלק מ"ההפיכה המשפטית", תחילתו של "מדרון חלקלק", ויש להילחם בה עד טיפת הדם האחרונה בלי קשר לתוכנה. הקבוצה הזו מצפה מבית המשפט העליון לפעול כמעין ממשלת צללים ולנהל את המדינה בפועל. היא משוכנעת שגם אם זה לא דמוקרטי, אנחנו במצב של "פיקוח נפש" וצריך לעשות הכול כדי להציל את ישראל מציפורני ממשלת נתניהו. המשפטנים בקבוצה הזו מקדמים תיאוריה שלפיה בג"ץ אמור לקבוע בעצמו את "עקרונות־העל של השיטה" על בסיס מילה שהם אוהבים במגילת העצמאות ("שוויון"), להיות הרבה יותר אקטיביסטי, ולהתערב בכל ניסיון של נבחרי הציבור לשנות את יחסי הכוחות דרך החוק.

מטבע הדברים, שתי הקבוצות הללו מהדהדות ומחזקות זו את זו. הרדיקליות של אחת מהן מהווה "הוכחה ניצחת" עבור השנייה לצדקת דרכה: ראו כמה מטורפים הם!

היכן על המפה הזו הייתם ממקמים את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה? בתקופה האחרונה הם מתאמצים מאוד להוכיח שהם חלק מקבוצת המיעוט של השמאל הקשה. הצמד, שעובד בסנכרון לא רע, מספק שלל הוכחות לעמדת הימין הפופוליסטי, ולא מפסיק לייצר תמריצים להצעות מוזרות שנועדו בעיקר "להראות להם".

ההתעללות שערך יצחק עמית במושג הסניוריטי בקביעת ההרכבים, מספקת המחשה טובה למצב. נפתח בסקירה היסטורית קצרצרה: בעשורים הראשונים שאחרי קום המדינה, לא הייתה העדפה לוותק בקביעת הרכבים בתיקים רגישים. נשיאים כמו אגרנט או זוסמן קבעו את ההרכבים לפי שיקול דעת אישי, כאשר מומחיות השופט ביחס לתיק הנדון שיחקה תפקיד מרכזי. יחד עם זאת, צריך לזכור שבג"ץ דאז כמעט לא פסל חוקים ולא התערב בהחלטות ממשלה משמעותיות.

ה"סניוריטי" החל להתגבש בתקופת נשיאותו של משה לנדוי. הוא נחשב לשמרן מוסדי ולחובב סדר ויציבות, ולכן העדיף לקבוע כללים המקנים אובייקטיביות ומונעים חשד להנדסה שיפוטית. המיסוד של העיקרון נעשה בתקופת מאיר שמגר. בוגר האצ"ל קבע שהשופט הוותיק ביותר יכהן כנשיא עם פרישת קודמו, וששיבוץ הרכבים ייעשה לפי סדר הוותק אלא אם כן יש נימוק חריג. "המטרה לא הייתה דבקות בוותק לשם ותק", הסביר שמגר באוטוביוגרפיה שלו, "אלא חיזוק המוסדות ודחיית טענות על משוא פנים".

עד לעשור וחצי האחרונים, הסניוריטי לא הפריע לנשיאים להגיע לתוצאות הרצויות מבחינתם, שכן הרכב בית המשפט היה הומוגני יחסית, ולרוב לא נתגלעו פערים מהותיים בתפיסת העולם בין השופטים הוותיקים. ניסיונות לשימוש מניפולטיבי בהרכבים ככלי ליצירת רוב מלאכותי לא החלו בתקופת עמית. אהרן ברק התמחה בכך, וטענות לשימוש לרעה במנגנון עלו גם נגד ביניש וחיות. אבל אצל שלושתם הייתה הבנה בסיסית שנושאים טעונים ושנויים במחלוקת דורשים לכל הפחות דיון בהרכב מורחב.

מי שגילה את האקדח המעשן והוכיח שההרכבים משמשים להנדסת תוצאות הוא פרופ' יונתן גבעתי מהאוניברסיטה העברית. במאמר שפרסם יחד עם ישראל רוזנברג, החשדות הוכחו אמפירית: בהתבסס על מאות מקרים שבהם שופטים תורנים בחרו חברי הרכב לצורך דחיית עתירות על הסף, התגלה כי שופטי העליון, ובעיקר נשיאי בית המשפט, בוחרים את חבריהם להרכב על בסיס אסטרטגי, לא אקראי ולא מקצועי. המחקר הוכיח אי־שוויון קיצוני בבחירה (0.82 במדד ג'יני), בכך שהשופטים בחרו שוב ושוב באותם שופטים נוחים עבורם.

אגב, לא רק ההרכב נקבע אסטרטגית, גם השופט התורן שמקבל את העתירה הראשונית. עותרים מתזמנים את העתירה לפי השופט התורן הנוח להם, וההטיה המובנית משחקת לידי מי שמכיר את המערכת. כך נוצרת פוליטיקה שיפוטית במסווה של סדר דיוני.

הבעיה הגיעה לשיאה בחודשים האחרונים. אם שמגר השתמש בסניוריטי כדי להוציא את הפוליטיקה מבג"ץ, עמית משתמש בו כדי לעשות פוליטיקה בבג"ץ. בשורה של עתירות רגישות עשה עמית "אביוז" מהמקפצה לעקרון הסניוריטי: הוא קבע הרכב מצומצם שבו יש לו רוב אוטומטי, וכך לא רק השיג שליטה מוחלטת בתוצאות, אלא אף הפך את עצמו לדמות החזקה במדינה.

כך קרה בעתירות שעסקו בחוקיות הדחתו של רונן בר מתפקיד ראש השב"כ; בחוקיות הליך המינוי של נציב שירות המדינה אשר קולה; בביטול חוק לשכת עורכי הדין; בפיטורי השר בן־גביר; במניעת פרסום ממשלתי בעיתון הארץ, ועוד.

בעתירה נגד מינוי זיני נוצרה תקלה. עמית לא הצליח למנות את ההרכב הקבוע, ובמקום ברק־ארז וסולברג הוא קיבל את שטיין וכנפי־שטייניץ. שני השופטים הללו הבהירו לעותרים שעדיין יש חוק בישראל ואי אפשר לדרוש סעד שאין לו שום קשר לחוק. היועצת עשתה הערכת מצב, הבינה שהניצחון לא בכיסה, והגיעה לפשרה עם מזכיר הממשלה יוסי פוקס.

ההתנהלות הזו מעבירה לציבור מסר פשוט: אין כללי משחק, ונשיא בית המשפט העליון עובד בדיוק כמו פוליטיקאי כדי לקדם את האג'נדה שלו. באווירה כזו קשה לבוא בטענות נגד פוליטיקאים בימין המגישים הצעות מטופשות להטרלת המערכת מהצד השני.