המחזות שנראו ביום שלישי באולם ג' של בית המשפט העליון, בדיון בעתירות בנוגע למינוי ראש שב"כ הבא, היו כואבים במיוחד. היה קשה לעמוד שם בתוך האולם, ולראות הורים שכולים נגררים בכוח החוצה בידי מאבטחי משמר בתי המשפט ובהוראת הרכב השופטים. השופטים עצמם, בניגוד לנו העיתונאים, כלל לא נכחו באולם. שמא היה להם נוח יותר לא לראות כיצד מתבצעת בפועל ההנחיה שנתנו?

מי שנותר באולם לא היה יכול להישאר אדיש לזעקתם של בני המשפחות, שחשו ששופטי העליון מסרבים לשמוע את קולם ולהאזין לכאבם. על אף הכאב, המראות לא היו חסרי תקדים. בית המשפט העליון הפך מזמן ליעד למחאות, ההולכות וגוברות ככל ששופטיו מתעקשים להציב את עצמם בלב המחלוקת הציבורית בסוגיות הרגישות והנפיצות הקורעות את החברה הישראלית.

שלוש פעמים הופסק הדיון השבוע - מספר שיא גם ביחס לאירועים דומים בעבר. אף על פי כן, דומה שהשופט יצחק עמית, שמונה באורח שנוי במחלוקת לכהונת נשיא העליון, סירב להביט ולו לרגע במראה ולשאול את עצמו מה חלקו במצב שנוצר. חלף זאת הוא העדיף להתבצר מאחורי הרטוריקה הצדקנית האופיינית לו, ולהאשים את קרובי הנופלים והחטופים בפגיעה בדמוקרטיה. קלישאה בהתגלמותה. "אנחנו כמובן היינו עדים לניסיון להכשיל הליך משפטי", קבע עמית לאחר ששב לאולם באחת הפעמים, "אני לא מכיר מדינה מערבית מתוקנת שהדברים קורים בצורה הזו. לדידי זה ממש פגיעה בליבת הדמוקרטיה, לא פחות".

אפשר להתווכח בשאלה אם מטרתם של ההורים השכולים שמחו שם הייתה להכשיל הליך משפטי או שמא כל רצונם היה להשמיע את זעקתם לאוזניו הערלות של עמית, להביא בפני השופטים מעט מהכאב שהם אוצרים בלבם, ולזכות לקמצוץ קשב מצד מי שהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים בכל סוגיות הלאום המכריעות. אפשר גם להניח שכבודו מכיר טוב מרובנו את הנעשה בבתי המשפט במדינות אחרות במערב. ייתכן ששם, מעבר לים, מחאה כזאת באולמות המשפט אכן פחות מקובלת. אך קשה לא לגחך מול קולות הנהי שעלו מפיהם של עמית ותומכיו במערכת הציבורית על "פגיעה בליבת הדמוקרטיה".

עמית וחבריו הם הרי ראשי הנאבקים בכל ניסיון להבקיע סדק קל במגדל השן המשפטי, לקרב אותו מעט לאידיאל הדמוקרטי של "שלטון העם". כל ניסיון של נבחרי הציבור לכרסם מעט בעיקרון - המקודש בעיניהם - של אי תלות המערכת המשפטית ברצונו של העם נתקל במלחמת חורמה בלתי מתפשרת מצד מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונם.

והנה, גם כאשר הציבור בסך הכול מבקש לומר לשופטים דבר מה, לצעוק ולזעוק, הוא מואשם ב"פגיעה בליבת הדמוקרטיה". עמית וחבריו יכולים להמשיך לסגור את עיניהם ולאטום את אוזניהם, אך ככל שיתמידו במעשיהם - כך יקרב היום שבו הזעם יעלה על גדותיו. עד כה הציבור כעס, זעק ומחה, אך בסוף ציית. לא לעולם חוסן.