קשה לקבל את המצב שבו אולם הדיונים של בית המשפט העליון הופך לזירת התגוששות. הייתי כתב לענייני משפט של "קול ישראל", מקום עבודתי היה בית המשפט העליון ואני זוכר שההתייחסות לאולמות המשפט הייתה בחרדת קודש. באולמות של מישאל חשין, אהרן ברק, דליה דורנר, אליעזר גולדברג או תיאודור אור שררה דממה מכובדת. היה קונצנזוס שבית המשפט העליון, על כל מגרעותיו, זוכה לכבוד מצד מרבית הציבור. גם אלה שביקרו אותו קשות על התערבותו הבוטה בהחלטות הרשויות המחוקקת והמבצעת (כמו רובי ריבלין במהדורת יו"ר הכנסת, לא מהדורת נשיא המדינה), עדיין רחשו לו כבוד.

לכן, נראה לי שיצחק עמית, הנשיא הנוכחי, חייב לשאול את עצמו כיצד ומדוע בקדנציה שלו, הצליח ליצור מצב שבו אולם הדיונים שלו הפך לבמת מחאה בלתי מכבדת. כיצד בימיו, אבד הכבוד והאמון במוסד בית המשפט העליון מצד לפחות מחצית הציבור בישראל. כיצד התנהלותו שלו ושל כמה מעמיתיו, שיש בהם התנשאות והענקת תחושה שהם מעל לחוק, ושניגודי העניינים הזועקים לשמים שלהם אינם נחשבים. כיצד הפרשנות המעוותת שלהם לחוקי הכנסת והתייצבותם הקולוסאלית והרצופה לצד מסויים במפה הפוליטית הביאו לאבדן אמון זה וכתוצאה מכך לזעקות השבר, המחאה והתסכול המתפרצות שוב ושוב באולמו. מעולם לא התפרצו הורים שכולים ובני משפחות כואבים באופן כה קשה כלפי שופטים בישראל. וכבר היו דיונים קשים בהיכלות אלה. עמית וחבריו סופגים שוב ושוב את הכאב המוטח בפניהם ועליהם לחשוב היטב על התנהלותם, מעשיהם ופסיקותיהם הגורמים לציבור רחב כל כך לאבד את העשתונות, את האמון ואת מעט הכבוד שעוד נותר לבית המשפט.

כאשר כבוד הנשיא מציין כי התבטאות תקשורתית אקראית של ראש הממשלה הקובל על רדיפה פוליטית בחקירת הפרשה המכונה "קטארגייט" מהווה עדות מוצקה לניגוד עניינים, קשה שלא להרים גבה עד לאילו מחוזות אבסורד מגיעה אותה פרשנות מגוחכת. וכאשר שניים מעמיתיו להרכב מעירים על סטייתה של היועצת המשפטית מהוראות החוק, הוא נזעק, כאחרון הפוליטיקאים, להגן על התיזה המגוחכת של ניגוד האינטרסים ונוזף בהם בשידור חי.

עמית אפילו לא מנסה להסתיר את האג'נדה הפוליטית הברורה שלו. נהוג לחשוב ששופט מגיע לדין בידיים נקיות, בלב שלם ובנפש חפצה כאשר הוא נכון לשמוע את הצדדים ולהוציא פסק דין לאמיתו. קשה לראות תכונות אלו בנשיא הנוכחי שלצערנו עומד היום בראש בית המשפט העליון, קודש הקודשים של היכלות המשפט הישראלי. ידיו אינן נקיות, לבו אינו שלם ובוודאי נפשו אינה חפצה. מהרגע הראשון ניתן כבר לסכם מה יהיה פסק הדין שייתן, עוד בטרם שמע את הצדדים ואלו יהיו נימוקיו.

הערותיו הבוטות במהלך הדיון העידו גם על מזגו האנטי שיפוטי: כוחניות וניתור מהמציאות, יחד עם היעדר תחכום גורמים לנו לפחות להתגעגע לאהרון ברק.

ברק הבין שאת הרפורמה שלו, המעבירה את הכוח מנבחרי הציבור לידי הפקידים והמשפטנים יש להעביר בחוכמה, להטמין אותה באמצעות תילי תלים של מאמרים, ספרים, פסקי דין ארוכים ובעיקר בפרק זמן שהמבקרים לא יצליחו להבין כי היא בעצם מתרחשת מתחת לאפם. ממשיכיו כבר נעדרו את אותו תחכום ורמה משפטית שהוא ניחן בה ואצה להם הדרך להעצימה ולהוסיף עליה תובנות והלכות מפרי מוחם הקודח, מבלי שכוונת המחוקק ולשון החוק יפריעו להם כלל לפרש כרצונם.

הגדיל לעשות עמית, הבולט בקטנותו מול קודמיו והמגלה חוסר מודעות קיצוני וניתוק מוחלט מהציבור, מהחוק, ומביקורת הציבור המוצדקת המוטחת בו.

בהערת אגב אומר, אלא שגם אי אפשר לפטור את הממשלה וכמה משריה ויועציה מהאחריות לשבר הגדול. סדרת חוקים בלתי הגיוניים, מינויים הזויים והתנהלות דורסנית מטופשת תרמה חלק גדול למשבר החוקתי הזה. תרועת החצוצרה של שר המשפטים המכריז על הרפורמה תוך תקיעת אצבע בעיני המתנגדים, ההתנהלות הדורסנית של יו"ר וועדת החוקה, שהכריז מלחמה על האופוזיציה, הכשילו את המהלך מלכתחילה. וכי מה היה קורה אילו שניהם היו מתנהלים בסבלנות, באורך רוח, תוך מתן אפשרות לאופוזיציה "להוציא קיטור" ולהוביל מהלכים חשובים לאורך זמן, דבר דבר בעיתו, הרי הרוב היה מובטח. גם להם, כמו לשופטי העליון, אצה משום מה הדרך ובמו ידיהם כשלו והכשילו.

אבל היום דנים אנו בבית המשפט העליון בעקבות הדיון בעניין מינוי ראש השב"כ. הדיון הזה הוכיח כי אין ספק שעמית וחבריו נזקקים לחשבון נפש מעמיק, כיצד הביאו לשבר הזה במערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל.