בתי המשפט במדינת ישראל ובראשם בית המשפט העליון נוהגים לייחס משמעות כמעט דתית לחובה לכבד פסקי דין ולציית להם ללא עוררין. אלא שהחלטה שניתנה השבוע על ידי שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז, מוכיחה שגם הדבקות בעיקרון הזה נעשית לא פעם באורח סלקטיבי.

סיפור ההחלטה משתלשל אל ראשית העשור הקודם. עובדת זרה מהפיליפינים שהמעסיק שלה נפטר בשנת 2009, הגישה כשלוש שנים לאחר מכן בקשה להסדרת מעמדה בישראל, בטענה שהיא מקיימת מערכת יחסים זוגית עם ישראלי, חבר קיבוץ. ברשות האוכלוסין דחו את הבקשה מאחר שעלה ספק אם השניים אכן מנהלים משק בית משותף. העובדת הזרה לא אמרה נואש והגישה ערר פנימי ופנייה נוספת לרשות, ולבסוף ניתן לה להתחיל בתהליך של הוכחת כנות הקשר לקראת הסדרת מעמדה. למרבה הצער בן הזוג נפטר בשנת 2015, והתהליך נפסק.

מאחר שכעת לא היה לה בן זוג ישראלי, פנתה העובדת למסלול חלופי, וביקשה שיינתן לה להישאר בארץ מטעמים הומניטריים. ברשות האוכלוסין דחו את הבקשה, ושלוש ערכאות משפטיות שונות אישרו את הדחייה: בית הדין לעררים, בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון עצמו. הן קבעו כי על העובדת לעזוב את מדינת ישראל עד פברואר 2018. אלא שפסק הדין הברור לא הרשים את הגברת מהפיליפינים.

ארבע שנים מאוחר יותר, בינואר 2022, היא פנתה יחד עם בן זוג ישראלי חדש בבקשה להסדיר את מעמדה בישראל כ"ידועה בציבור" שלו. לטענתה, בינואר 2018, כחודש לפני המועד האחרון שקצב לה בית המשפט העליון לעזוב את ישראל, היא הכירה את בן הזוג החדש. מערכת היחסים נמשכה והתהדקה, ובשנת 2020 הם אף חתמו על הסכם חיים משותפים. ברשות האוכלוסין סירבו אפילו לבדוק אם מדובר בקשר זוגי כן ואמיתי מסיבה פשוטה: לא ניתן לצפצף על פסק דין של בית המשפט העליון. ברשות הבהירו כי לפני כל דיון בעניינה, על העובדת לקיים את פסק הדין ולצאת את גבולות הארץ, ורק אז יהיו מוכנים להתחיל לבחון את הבקשה.

בלי להכביד בפלפולים משפטיים, נציין שההחלטה התבססה על נוהל כללי של רשות האוכלוסין, הקובע כי אין לבחון בקשה להסדרת מעמד של מי ששוהה בישראל בניגוד לפסק דין הקובע שעליו לצאת את גבולותיה. אך העובדת ובן זוגה לא נואשו, ועתרו לבית הדין לעררים (ערכאה ייעודית לנושאי הגירה). הם טענו כי נוהלי הרשות המסוימים העוסקים בהסדרת מעמדם של זרים הנמצאים בזוגיות עם ישראלים, קובעים במפורש שבחינת כנות הזוגיות של מי ששוהה בישראל "שלא כדין", לא תותנה באופן גורף ביציאה מהארץ. עורכת הדין שלהם הוסיפה כי במקום שישנה סתירה בין נהלים, הוראותיו של הנוהל הספציפי גוברות.

האמת היא, כפי שפסק גם דיין בית הדין לעררים איתיאל גבעון, שכלל אין פה סתירה. הנוהל בנוגע לזוגיות עוסק בזרים השוהים בישראל בניגוד לחוק, אבל לא בניגוד לפסק־דין מפורש שניתן בעניינם. הנוהל הכללי, לעומת זאת, עוסק במי שבחר לעשות צחוק מפסק־דין שהופנה אליו אישית. לפיכך הורה גבעון לעובדת לצאת את גבולות הארץ. אלא שגם הפעם היא לא ויתרה ועתרה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב. בבית המשפט הזה, כפי שקוראי הטור זוכרים, מנותבים כל תיקי ההגירה לשולחנה של שופטת אחת ויחידה, מיכל אגמון־גונן. על גישתה הליברלית של כבודה ביחס לחוקי ונהלי ההגירה של ישראל כבר כתבנו כאן רבות, וגם במקרה הזה יצא תחת ידה פסק הדין הצפוי.

לדברי אגמון, "המערער, אזרח ישראלי, נקרא לשירות מילואים בצו חירום, עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, התייצב מיד ושירת שירות מילואים פעיל במשך מספר חודשים. אותה מדינה אותה שירת, מסרבת לבחון את בקשתו לחלוק את חייו עם בחירת לבו – שאיננה אזרחית ישראלית". אשר על כן קנתה השופטת את הטענות הקלושות בדבר סתירה בין הנהלים השונים, והורתה לבחון את בקשת העובדת להסדרת מעמדה.

מה שכן מפתיע מעט הוא שגם שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק־ארז, אימצה את הטענות הללו. בהחלטה שנתנה השבוע היא דחתה בקשת רשות ערעור שהגישה רשות האוכלוסין נגד פסק הדין של השופטת אגמון־גונן. ברק־ארז אומנם התעלמה מהנימוקים הרגשניים של השופטת אגמון־גונן, אך אימצה את הטענה לחוסר בהירות, כשהיא מסרבת להעניק גב לקביעה המובנת מאליה של רשות האוכלוסין: פסקי דין יש לקיים.

אז בפעם הבאה שאתם קוראים בפסק־דין של העליון, כזה שעוסק בפינוי שכונה ביו"ש או בעתירה נגד הממשלה, מילים גבוהות על החובה לציית לחוק ולבית המשפט, קחו את רצינותן בעירבון מוגבל. מסתבר שגם הכללים הללו, ששופטי העליון אוהבים כל כך לנופף בהם כעקרונות יסוד שאין עליהם חולק, נעשים פחות חשובים כשהנושא של פסק הדין פחות משמעותי בעיניהם. את ההקפדה הדווקנית על ציות מלא לכל תג ואות בפסקי הדין שלהם, שומרים השופטים לפסקי הדין נגד מתנחלים או שרי הממשלה.