העלייה בבקשות לנטילת זרע מחיילים שנפלו, מחייבת חוק חדש

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל טז, ו).

פסוק זה, הנאמר בברית המילה, מתאר את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, קשר שיש בו זיקה בין הכאב והשכול ובין יצירת חיים חדשה. היהודי שואף להיבנות מתוך המוות, ליצור קומה נוספת ולהמשיך חיים.

לפני כמה שבועות הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לנטילה ושימוש בזרע של נפטר לשם הולדה. ההצעה, שהגישה ח"כ מיכל וולדיגר ונכתבה בשיתוף מכון פוע"ה, גובשה לאחר תהליך ארוך של דיון וליבון עם אנשי מקצוע – רבנים, משפטנים, עובדים סוציאליים המומחים בתחום טובת הילד, ואנשי אתיקה ורפואה. נשמעה גם הזווית של הורי ואלמנות חללי צה"ל, כדי שההצעה תיתן מענה נכון מתוך מבט כולל על מעגל הסובבים של הנפטר.

נכון להיום אין במדינת ישראל חוק המסדיר את אופן השימוש בזרעם של נפטרים, וההתנהלות בפועל נעשית על פי הוראות היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אליקים רובינשטיין, שנכתבו לפני יותר מעשרים שנה. העיקרון היסודי בהנחיותיו הוא הרצון המשוער של הנפטר. כלומר, כדי לאפשר שימוש בזרע עלינו להניח מה היה רצון הנפטר לגבי הולדת ילד לאחר מותו. על פי רובינשטיין, כאשר מדובר באדם שהיה נשוי (או בזוגיות קבועה), אנו מניחים שהוא רצה בילדים, אולם כשמדובר באדם רווק אין לנו השערה לרצונו, ולכן אין לאפשר שימוש בזרע אלא אם ישנה הוכחה שהנפטר היה מעוניין בילדים.

עד שמחת תורה תשפ"ד, מספר הבקשות לנטילה ושימוש בזרע היה מועט יחסית. אולם מאז פרוץ המלחמה אנו עדים לעלייה דרמטית במספר הבקשות. על פי נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת, נכון לפברואר 2025 ניטל זרעם של יותר מ־250 חללי חרבות ברזל, שהם יותר ממחצית מחללי המלחמה מאז תחילת התמרון הקרקעי. רוב הבקשות (77%) הן של הורים לחיילים רווקים, ומיעוטן של בנות זוג.

הסיבה לעלייה החדה הזו היא שעד המלחמה, כדי לבצע את הפעולה הכירורגית שמוגבלת בזמן מרגע המוות (לרוב עד 24 שעות), היה צורך בפנייה לבית המשפט. בתחילת המלחמה ניתנה הנחיה מטעם היועמ"שית לבטל צורך זה, כך שהאפשרות נעשתה זמינה. בנוסף, הצבא מציע כיום אקטיבית לכל משפחה, בעת ההודעה על נפילת יקירם, את האפשרות של נטילת הזרע ושימורו. גורמים אלו, יחד עם כמה מקרים שהתפרסמו של הורי נופלים שהיו מעוניינים בנכד מזרע בנם המנוח, גרמו לעלייה דרמטית במספר הפעולות שנעשו לצורך שימור זרע לאחר המוות.

אם בעבר הייתה מקובלת ההנחה שלהורים אין מעמד חוקי בשאלת הפוריות של בנם, וכך נקבע באופן עקרוני גם בהנחיות היועמ"ש, כיום המציאות היא שמרבית הדיון בשאלה זו נסוב סביב בקשותיהם של הורים, מבלי שהדבר נקבע באופן חוקי ושיטתי.

קולו של הילד

ההתנהלות במצב הקיים, בלא חוק ברור ומוסדר, יוצרת בעייתיות בכמה מישורים, כפי שנפרט. ראשית, שלב הנטילה של הזרע הוא מורכב הלכתית ואתית, שכן מדובר כאמור בפעולה כירורגית. כאשר הנפטר לא גילה את רצונו יש בכך בעיה של פגיעה בכבוד המת. ההלכה היהודית מנחה אותנו לכבד את הגוף גם לאחר מיתה, אם מצד "ואהבת לרעך כמוך", כדברי הריטב"א, ואם משום שהגוף שימש כלי לנשמה, כדברי החתם סופר. אמנם כאשר הנפטר גילה את רצונו והסכים לכך, היו מהפוסקים שהתירו את הפעולה כיוון שהיא לכבודו והוא הביע נכונות (הרחבתי על כך במאמר ב"תחומין", כרך מד; ל"ש). מלבד המישור ההלכתי, פעולה זו מנוגדת גם לחוק האנטומיה והפתולוגיה, האוסר פגיעה בגוף המת ללא הסכמתו.

בנוסף, ההחלטה על נטילת הזרע מתקבלת בשעות הקשות ביותר, כאשר בני המשפחה נתונים בסערת רגשות ובמצב שמקשה על קבלת החלטה מושכלת מתוך ראיית התמונה בכללותה. במציאות זו, יכולת השכנוע או הגישה של הגורם המודיע והמציע, עשויה להוות שיקול מכריע בהסכמה או אי־ההסכמה של משפחת הנפטר. ואכן, בזמן האחרון פורסמו כמה מקרים שבהם משפחות טענו כי ההסכמה לנטילת הזרע נעשתה בלא שהם הבינו את הבעייתיות, את ההליך הרפואי ואת ההשלכות החוקיות. בנוסף, המצב הקיים גורם לכך שחייל שאינו מעוניין בנטילת זרעו לאחר מותו צריך להביע התנגדות אקטיבית לכך, ולולא זאת ההחלטה נתונה בידי המשפחה. 

פוסקי ההלכה נחלקו במעמדו של ילד שנולד מזרע שניטל לאחר המוות. יש שסברו שהוא מיוחס לאביו, ויש שסברו שלאחר המוות אין ייחוס כלפי אביו (להרחבה ראו ספר פוע"ה, חלק ג). אולם מעבר לשאלה ההלכתית, עולות שאלות כבדות משקל מבחינה אתית: האם נכון להוליד ילד לכתחילה לתוך יתמות? בעולמנו ישנם סבל וצער למכביר, וילדים רבים מתייתמים בנסיבות טרגיות שונות, אך האם נתונה לנו הרשות ליצור מצב כזה מלכתחילה?

שאלה נוספת היא טובתו של הילד. ילד שנולד מזרעו של אדם שנפטר עלול לחוש סוג של "מצבה" לזכר אביו. באחד הדיונים בכנסת הושמע משפט מצמרר: "הילד ייוולד במשקל 3 ק"ג, אבל יישא על גבו משא של 20 ק"ג". סביב שולחן הדיונים נמצאים ההורים והאלמנה, אבל מי ישמיע את קולו של הילד, שאינו נוכח כאן?

גם הנחת היסוד של הוראות היועמ"ש שהזכרנו לעיל, אינה מוסכמת. אמנם נכון שאדם שהתחתן מן הסתם רצה ילדים, אך האם מכאן ראיה שהוא רצה בהבאת ילדים לאחר מותו, שלא הוא יגדל אותם?

לחכות שנה

לכאורה שאלות אלו היו צריכות לגרום לנו להימנע מעיסוק בנושא כה מורכב, רגיש ונתון במחלוקת. ואכן, במסע לכתיבת הצעת החוק נפגשנו עם גורמים שונים שהבינו את הבעייתיות במצב הנוכחי, אך העדיפו שלא לעסוק בכך.

ואולם במצב הקיים, גם גישה של "שב ועל תעשה" היא טעות קשה. מפורסם הסיפור החז"לי על כך שחוסר היכולת לקבל הכרעה לגבי הקרבת העגל בעל־המום ששלח הקיסר, הביא בסופו של דבר לחורבן. הגמרא מצטטת את דבריו של רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו). רבי יוחנן ידע שהרומאים הם שהחריבו את בית המקדש, אך בדבריו הוא מזהה את יסוד הבעיה שהביאה לחורבן: היעדר מבט כללי מצד חכמים, חוסר לקיחת אחריות, והסתפקות במבט צר. לקיחת אחריות והנהגה מתחילות מההבנה שפחד וחשש אינם תוכנית עבודה.

העיקרון העומד ביסוד הצעת החוק שלנו הוא שנטילה ושימוש של זרע ייעשו רק באישור בכתב של הנפטר. תשתית זו נובעת מתפיסה שהולדת ילדים היא מעשה שמצריך ביסודו רצון להורות, ואינה באה כדי לענות על צורך של המשפחה. בנוסף, התניה זו מנטרלת לחץ חיצוני על המשפחה בשעת ההודעה המרה על המוות, ליטול זרע.

במקרה שהנפטר השאיר אחריו בת זוג, היא שתוכל לקבוע לגבי השימוש בזרע. מטרת קביעה זו היא למנוע התנגשות בין ההורים לבין בת הזוג, והיא נובעת מהבנה שהמערכת הזוגית היא המסגרת להולדת ילדים, ובת הזוג היא השותפה למעשה. זאת ברוח הפסוק בספר בראשית, "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ופירש רש"י שהיותם בשר אחד זהו הוולד המשותף.

אגב, יצוין כי במחקר מדגמי שנערך על ידי מכון פוע"ה, אוניברסיטת בר־אילן ובית החולים שמיר עלה כי בעוד רוב הגברים הנשואים (57%) השאירו לבת זוגם את ההחלטה בנוגע לשימוש בזרע, מיעוט מהרווקים (30%) השאירו אותה בידי ההורים.

הבקשה לשימוש בזרע תוכל להיעשות לא לפני שחלפה שנה מאז הפטירה, מתוך הבנה שיש צורך בזמן עיבוד של האובדן והאבלות, יסוד שמצאנו בהלכה היהודית. מתוך הבנה לרגישות התהליך והשפעתו על היילוד העתידי, הצעת החוק קובעת שלפני השימוש בזרע יתקיים תסקיר של עובד סוציאלי שיסביר למשפחה את משמעות ההליך, ויוודא שהוא נעשה מרצון חופשי ולוקח בחשבון את טובת הילד והמערך המשפחתי.

לדעתנו, מתוך הצעות חוק רבות שהונחו בשנים האחרונות ולא הבשילו לכדי חקיקה, הצעתנו נותנת מענה כולל לנושא כאוב זה, על פי סט ערכים יהודי והומניסטי. אכן, הבאת חיים לעולם היא ערך חשוב, אך אסור לו שיבוא על חשבון ערכים אחרים, גם אם הטכנולוגיה מאפשרת זאת.

הרב ליאור שגב הוא רב במכון פוע"ה, רב קהילת שילה בגבעת־אולגה ודוקטורנט בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן צפת; מיכל וולדיגר היא חברת כנסת מסיעת הציונות הדתית, יו"ר השדולה לפריון ולידה