פסק דין קצר שניתן השבוע, ודווקא פה אחד, חשף את התהום שהידרדר אליה מוסד "העותר הציבורי" ואת פערי התפיסות בין שופטי בית המשפט העליון. ביום ראשון בשעה 10:24 הוגשה במערכת הממוחשבת של הנהלת בתי המשפט ("נט המשפט") עתירה חדשה לבג"ץ. את העתירה הגישה עמותת "משמר הדמוקרטיה הישראלית", עמותה מוכרת בתחום העתירות הפוליטיות בשנים האחרונות. ייצגו אותה שני עורכי דין מוכרים המופיעים לא מעט בפני בג"ץ, יובל יועז ודורון ברקת.

עניינה של העמותה וניסיונם העשיר של עורכי הדין שלה בהגשת עתירות לבג"ץ לא הוזכרו במקרה - הם חשובים מאוד. העתירה הופנתה נגד החלטת הממשלה לשנות את הליך הדחת היועץ המשפטי לממשלה. בלשון המשפטית נוסחה הדרישה כך: "בית המשפט הנכבד יתבקש להוציא מלפניו צו על תנאי, המופנה כלפי המשיבים, המורה להם להתייצב וליתן טעם... מדוע לא תבוטל החלטת ממשלת ישראל ה־37... לשינוי הדרכים והתנאים למינוי והפסקת כהונת היועץ המשפטי לממשלה; מדוע לא תבוטל, כפועל יוצא מכך, החלטת ממשלת ישראל ה־37 מיום 8.6.2025 למנות ועדת שרים; בשל היותן של החלטות אלה שלא כדין, ובשל מכלול הפגמים המהותיים וההליכיים שדבקו בהחלטות האמורות, העולים כדי אי־חוקיות קשה וקיצונית".

זהו ניסוח חד ונחרץ, אופייני לעתירות לבג"ץ, שמסתיר בעיה קטנה אחת: במועד הגשת העתירה, יום ראשון בשעה 10:24 בבוקר, לא הייתה החלטת ממשלה כזאת. ישיבת הממשלה זומנה לשעה 11:00, כחצי שעה לאחר מכן. ייתכן שהסיכויים שהחלטת הממשלה אכן תאושר נשקו ל־100 אחוזים, אולם החלטה רשמית לעתור נגדה לא הייתה בנמצא.

העתירה הגיעה לשולחנו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, שהיה השופט התורן. לפי הנוהג המקובל בבית המשפט, כל העתירות לבג"ץ מגיעות לשולחנו של שופט זה, שעושה תחילה עבודת סינון. אם העתירה נראית כאילו יש בה ממש, רשאי השופט התורן להוציא החלטה המבקשת מהמשיבים להגיש "תגובה מקדמית". השופט רשאי לבקש מהעותר הבהרות שישלימו את התמונה המצטיירת מכתב העתירה. לחלופין, אם נראה לשופט שדינה של העתירה להידחות על הסף, הוא כותב טיוטת פסק דין הדוחה את העתירה, ופונה לשני שופטים נוספים שיצרפו לה את חתימתם.

בעבר יכלו השופטים לפנות למי שנוח להם, וכך להגדיל את הסיכוי שיתמכו בהחלטתם. לפני כמה שנים – בין השאר בעקבות מחקר שנערך בעניין – שונו הכללים, וכיום נדרש השופט לפנות לשני השופטים הבאים אחריו בסדר התורנות.

סולברג הבחין מיד באירוע המשונה, וכתב פסק דין שתקף את הגשת העתירה המוקדמת. "דין העתירה להידחות על הסף, מחמת היותה מוקדמת; כזו שביקשה לעתור, נכון לשעת הגשתה, נגד 'דבר שלא בא לעולם'", הוא קבע. סולברג כינה את החלטת הממשלה "ביצה שטרם נולדה": "העתירה מתייחסת להחלטת הממשלה ככזו שהתקבלה; כך למשל מצוין כי 'בסמוך להגשת העתירה דנן, אישרה ממשלת ישראל את ההצעה'... העותרת, אנשיה ובאי כוחה אינם מחזיקים ביכולת לחזות עתידות... בניגוד לחובתו הבסיסית של כל עורך דין, בניגוד לכללים אשר חלים על תצהיר אשר מוגש לבית המשפט, ובניגוד לדרישה המתבקשת מכל החפץ לייצג את 'האינטרס הציבורי' – לפנינו עתירה שהתיאור העובדתי שנכלל בה, ושנתמך בתצהיר – אינו מדויק, בלשון המעטה".

החור גנב

אילולא מזגו הנוח של סולברג, המוכר כמי שאיננו נוטה לפולמסנות עוקצנית, היינו יכולים אולי גם לראות בפסקה האחרונה עקיצה סמויה לעו"ד יועז, שהיה בעברו עיתונאי. לפני 28 שנה, בחודש מרץ 1997, נשלח יועז לסקר את הופעתה של הזמרת גרייס ג'ונס בנמל תל־אביב בשביל קול ישראל, להכין כתבת צבע על ההופעה ליומן הבוקר. השעות נקפו, הזמרת בוששה מלהופיע, ויועז מאס בהמתנה.

מכיוון שהניח שהעיכוב טכני בלבד, הוא הקליט דיווח צבעוני על ההופעה שלא צפה בה, והלך לישון רגוע ושקט. אלא שלכתב הצעיר קרתה תקלה מאוד לא נעימה: ג'ונס, כך מתברר, כלל לא עלתה על הבמה בעקבות חילוקי דעות כספיים עם מפיקי המופע. לפני קיום אתרי החדשות ברשת, יועז ועורכי היומן לא עודכנו בהתפתחויות - והדיווח על הופעתה של ג'ונס שודר למרבה הביזיון ביומן הבוקר. בעקבות התקלה הושעה יועז מהתפקיד, ובהמשך גם עזב את עבודתו ברדיו. 28 שנה חלפו, ויועז שב לחזות את העתיד. הפעם התחזית התגשמה, אך את השופט סולברג זה לא הרגיע.

אבל לא רק על יועז והעותרים הוא מתח ביקורת. סולברג החליט לנצל את ההזדמנות כדי לערוך חשבון נפש מקצועי, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו וחבריו השופטים בבית המשפט העליון. "אם הגענו עד כדי מצב שבו כללים יסודיים אלה מוּפרים בידי עורכי דין ותיקים ומנוסים, שבאמתחתם הופעות רבות לפני בית משפט זה ובכלל, יִיתכן כי בכללים הללו אין די; או שמא אנו מגלים כלפי הפרת הכללים סלחנות יתרה, והם אינם מיושמים על ידינו באופן תקיף ונחרץ דיו", הכה סולברג על החזה הקולקטיבי של שופטי העליון. הוא גם הזכיר את אמרת חז"ל: "לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב" - לא העכבר גנב, אלא החור גנב. "כלל גדול לימדונו חכמינו: אין לתלות את הכֶּשֶׁל בפרט שכָּשַׁל, כי אם במערכת שלא מנעה את דפוס הפעולה שהביא לכֶּשֶׁל".

לשיטתו של סולברג, לכך מצטרפת רדיפת הפרסום של העותרים הציבוריים, "אותו 'מרוץ לתחתית', שבמסגרתו 'עותרים ציבוריים' עושים כל שלאל ידם כדי לזכות להיות 'הראשונים בתור', כדי שההליך המשפטי ייקרא על שמם". כתוצאה מכך, "זמן שיפוטי יקר יורד לטמיון, הליכים עשויים להתנהל באורח מוטעה ולהסתיים בשגגות, ועוד כיוצא באלה מרעין בישין. זאת, בניגוד גמור למטרתם המוצהרת של אותם עותרים ציבוריים, ולתכלית שלמענה נפתחו לפניהם שערי בית המשפט. לכך אין להסכין". לכן סבר סולברג שאין להסתפק בדחיית העתירה על הסף, ויש להטיל על העמותה הוצאות בניגוד למקובל בדרך כלל אצל עותרים ציבוריים – עשרת אלפים שקלים.

פרופ' אלכס והשופט שטיין

השופטת דפנה ברק־ארז, הבאה בתור בסדר החתימה, אישרה את השורה התחתונה אך לא אהבה את פסק הדין שמעליה. היא בלעה בקושי את סכום ההוצאות שביקש סולברג להטיל על העותרים, והתקוממה נגד המתקפה על העותרים הציבוריים הסדרתיים. "הַסכמתי לסכום ההוצאות ניתנה לא בלי התלבטות", היא כתבה, ואז אמרה במפורש את מה שהודתה בעצמה שאין צריך לומר: "אין צריך לומר כי כמו במקרים אחרים, דחיית העתירה על הסף אינה מהווה נקיטת כל עמדה ביחס לגוף הטענות שהעלו העותרים".

המחלוקת בין שני השופטים הוותיקים הייתה צפויה. ההפתעה הגיעה מכיוונו של השופט אלכס שטיין, שבעבר נחשב לחשדן כלפי "עותרים ציבוריים" סדרתיים, ואף רמז לא פעם שיש להשיב את הכבוד לדרישה ל"זכות עמידה". דווקא הוא ניצל את הבמה בפסק הדין הזה לשיר הלל לעותרים הציבוריים ולקריאה להיזהר מפגיעה בהם. שטיין הסכים תחילה שזהו מקרה חריג המצדיק הטלת הוצאות בסכום נכבד, ולא הסתייג מהסכום שקבע סולברג. אולם הוא גם הדגיש שפסיקת הוצאות נגד עותר ציבורי צריכה להיעשות "במשורה ובמשנה זהירות, כדי שלא נרפה את ידיהם של עותרות ועותרים ציבוריים ראויים שפועלים למען הכלל ומביאים לפתחנו עתירות שמעמידות לדיון – בדרכים המקובלות ובהתאם לכללים – עניינים חשובים בתחום המשפט החוקתי והמִנהלי שדורשים הכרעת בג"ץ למען שמירה על שלטון החוק ועל טוהר המידות".

רוצים לדעת מה היה חושב פרופ' אלכס שטיין על דברי השופט אלכס שטיין? לפני שהיה שופט כתב שטיין בדף הפייסבוק שלו: "האקטיביזם השיפוטי הישראלי שובר שיאים: אין דרישה אמיתית לזכות עמידה והכול שפיט, אין 'שאלה פוליטית'. אומנם בית המשפט העליון פוסל לעיתים רחוקות חוקים של הכנסת, אבל הרטוריקה שלו שתלטנית. הוא דורש סמכויות במסווה של איזונים ובלמים".