פסיקת בית המשפט העליון השבוע, שהותירה את הילדה סופיה בידיהם של האם שהרתה וילדה אותה והאב שגידל אותה מרגע לידתה, הביאה לקו הגמר המשפטי את אחד התיקים הסבוכים בתולדות המדינה. פרשת מחדל ההפריה באסותא יצרה משפט שלמה מודרני, ששום פסיקה בו לא הייתה יכולה להתיישב על הלב. אבל נדמה שהתוצאה שבית המשפט העליון הגיע אליה היא הטובה ביותר האפשרית בנסיבות הטרגיות הללו.

ברוב דעותיהם של השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ויחיאל כשר נקבע שהאם היולדת ובן זוגה הם ההורים הבלעדיים. ההורים הגנטיים, בעלי הביצית המופרית, יצטרכו להסתפק בהיכרות עם הילדה ובהסדרי ראייה מוגבלים עימה. השופטת דפנה ברק־ארז סברה מנגד שיש להעביר את סופיה להורים הגנטיים, ואילו השופט שטיין פסק שיש להותיר את סופיה בידי האם היולדת ובן זוגה, אך לרשום כאב (שאיננו אפוטרופוס) את האב הגנטי.

ההכרעה העניקה יציבות למערכת. שגיאות כמו זו שהביאו את סופיה לעולם התרחשו בעבר, ויתרחשו גם בעתיד. אפשר לצמצם אותן, אך בכל מערכת מורכבת יש שיעור מסוים של טעויות בלתי נמנעות. הפסיקה הבהירה סופית שילד שנולד בעקבות הפריה חוץ־גופית לעולם יהיה ילדם של הוריו־מולידיו, גם אם אירעה שגיאה במהלך התהליך. מערכת המשפט הבהירה גם בפסק הדין שהיריון איננו פעולה טכנית. אישה הרה אינה "נושאת עובר" אלא הופכת לאם, על כל מה שכרוך בכך. קשר ההיריון מבטא את "קול הדם" לא פחות ואולי יותר מהגנטיקה.

אי אפשר להפוך אישה בעל כורחה ובדיעבד למעין פונדקאית כשאינה חפצה בכך. כך כתב זאת השופט יחיאל כשר בבהירות: "איני מקל ראש כלל וכלל במי שמצאו עצמם, בדיעבד, 'תורמים', בעל כורחם ובלא כל כוונה לעשות כן, ביצית מופרית הנושאת את המטען הגנטי שלהם; עדיין, סבורני כי אין מצבם בר־השוואה למצב שבו אישה תמצא את עצמה, בדיעבד, בעל כורחה ובלא כל כוונה להסכים לכך, כאם פונדקאית שפרי רחמה נלקח ממנה".