בחירתו של השופט בדימוס אשר קולה לתפקיד נציב תלונות הציבור על השופטים, גררה את התגובות האוטומטיות. "הישג להפיכה המשטרית", זעקה כותרת העיתון כלכליסט. משפטן ליברלי בכיר הלין כי "רדיפת השופטים שלא מיישרים קו עם עמדת הממשלה תעבור מעתה מהרשתות החברתיות לטיפולו של נציב הקבילות שיוצף בתלונות נגדם, ומן הסתם יפתח גם בהליכי בדיקה. התוצאה תהיה פגיעה גדולה ומכוונת בעצמאות השיפוטית".

מנגד, ח"כ שמחה רוטמן הכריז כי "לראשונה יכהן נציב שאינו מהקליקה של שופטי בית המשפט העליון. ללא חבר מביא חבר, ללא ניגודי עניינים. הליך שקוף, פתוח ופומבי שייתן משנה תוקף ואמון להחלטותיו של נציב התלונות".

הטענות משני הצדדים היו מחנאיות ולא ענייניות, לגופה של זהות ולא לגופה של מהות. ובכל זאת שווה להתעכב על האירוע הזה, כי הוא מאתגר דווקא את מי שמאמין שצריך לנהל את המדינה הזו בשיח ענייני. מינוי הנציב הוא מקרה מיוחד שבו השיקול המחנאי הוא שיקול ענייני.

כדי להבין את זה נלך טיפה אחורה, לשיקול המוצג כענייני: חברי הוועדה לבחירת נציב התלונות על שופטים, השופטים אליקים רובינשטיין ו־ורדה וירט־ליבנה, נימקו מדוע לדעתם צריך לבחור את הנציב מקרב העליונים בדימוס: "שופט בית המשפט העליון מכיר מתוקף עבודתו את פעולתם של בתי המשפט לדרגותיהם, וכן דן בתיקים הנוגעים לבתי הדין השונים. בכירותו משווה לתפקיד מעמד ציבורי".

במילים אחרות: לשופט בית המשפט העליון יש היכרות עמוקה עם החיים עצמם באולמות בית המשפט, ולכן הוא יֵדע לזהות מתי תלונה על שופט מוצדקת ומתי לא. נוסף על כך, מעמדו הבכיר גורם לשופטים המבוקרים להתייחס אליו ביראת כבוד, לשתף פעולה עם הליכי הביקורת ולהפנים את ההערות. אם מתעקשים לבחור שופט מחוזי, הוסיפו חברי הוועדה, צריך לבחור דווקא נשיא מחוזי – בגלל הבכירות היחסית, ובשל "היכרות הנשיא עם עולם התלונות". תלונות על שופטים מגיעות גם לנשיא הערכאה שלהם, ולכן לנשיאי בתי משפט יש ניסיון רב בהערכת תלונות ובטיפול בהן.

חוות הדעת מבוססת, אבל היא לוקה בנקודת עיוורון ענקית: התעלמות מהנטייה האנושית והמוסדית לצופף שורות ולדחות ביקורת. המחשה חריפה לכשל הזה קיבלנו השבוע בפרשת פיו מפיק המרגליות של השופט יורם ברוזה. "לאחר שנסיים עם החמאס נעבור לטפל בציונות הדתית", אמר סגן נשיא בית משפט השלום בבאר־שבע לשופט אחר בערכאה, על פי דיווח של אבישי גרינצייג. על פי ברוזה, "הדתיים אשמים בהכול, הדתיים־לאומיים גרועים יותר מהחמאס. הם הסכנה הכי גדולה למדינה".

ברוזה שחרר את חרצובות לשונו גם בישיבות שופטים: "הממשלה המשחיתה הזו והדתיים יובילו אותנו לאבדון, חברי הממשלה המשיחית הזו יביאו למוות של כולנו". בישיבה אחרת הטיח בחבריו חובשי הכיפות: "בגללכם הדתיים קרה לנו כל הבלגן הזה של השבעה באוקטובר".

מה שמקומם בפרשה הזו הוא לא עצם הגילוי של תפוח רקוב בארגז, אלא ציפוף השורות וההגנה על קולגה, מצד לא אחר מנשיא בית המשפט שבו מכהן ברוזה. "צפיתי באייטם שעסק בסגן הנשיא ברוזה", כתב נשיא בית משפט השלום בבאר־שבע, עמית יריב, לשופטים הכפופים לו, "זו הזדמנות טובה בשבילי להודות ליורם על העבודה המסורה שהוא עושה כדי להביא את הדרום לפסגות מקצועיות. יורם – תחזיק מעמד".

כאן אנחנו מגיעים למינוי של קולה. המינוי החשוב הזה לא נועד "לרסן את המערכת", אלא להכניס בה מידה של רפלקסיה. הציבור לא מאבד אמון במערכת שלמה בגלל שופט מר נפש עם פה ג'ורה. הציבור מאבד אמון בעקבות התחושה שכאשר שופט נכשל, הקולגיאליות גוברת על האחריות והשופטים מפרכסים זה את זה. שופט שלום בכיר מתבטא באופן מזעזע על מגזר תורם ומגויס, ומהי תגובת המערכת? כתב מחילה מראש המסדר.

המערכת לא צריכה נציב כדי להעניש שופטים, אלא כדי לזהות את החולשות שלה ולטפל בהן. היא זקוקה למבט מבחוץ שיגיע מבפנים, וזה מוביל אותנו לשופט קולה.

קולה הוא שופט שמכיר היטב את המערכת, אבל ממפלס אחר. הוא מביא את היכולת לגעת בלב ליבה של חוויית השיפוט היומיומית: התחושות, הלחצים, ההתמודדויות מול תקשורת, מול ציבור ומול המערכת עצמה. הוא מבין מה זה אומר לשלם מחיר על החלטות לא פופולריות, כמו הזיכוי של רומן זדורוב או זיכוי הצעיר הערבי שהואשם באונס קשישה. הוא זוכר מה עובר על שופט כשהוא נגרר לכותרות ולא מקבל גיבוי מהדוברות. הוא לא שוכח את החוויה של שופט שהפרקליטות הולכת לו על הראש בתקשורת במקום להתמקד בניהול התיק בבית המשפט. הוא יכול לראות את מה שעובר על השופט, לטוב ולרע. ובדיוק בגלל ההיכרות הזאת – שאיננה כרוכה במחויבות למעגלים הפנימיים של ההנהגה השיפוטית – הוא מתאים לתפקיד.