לפני כחמש שנים פרסמתי בכתב העת "השילוח" מאמר ארוך ואמפירי למדי על בירוקרטיה, תחת הכותרת: המיתוס המסוכן של "הדרג המקצועי". במאמר דנתי באופן שבו הפקידות בישראל רואה את עצמה, לפי מה שכיניתי "דוקטרינת דול", על שם היועץ המשפטי לשעבר של נציב שירות המדינה.

כשבוחנים את דברי הפקידים הבכירים על עצמם, מזהים בנקל את הז'אנר: תעמולה פוליטית, עמוסה באידאולוגיה רדודה של האדרה עצמית, שלפיה לא נבחרי הציבור ראויים לשלטון, אלא המפלגה הלא נבחרת של "הדרג המקצועי". במאמר תיארתי ארבעה היבטים מרכזיים של אידאולוגיית ההסמכה העצמית האנטי־דמוקרטית הזו, והדגמתי כיצד כולם כוזבים: "מומחיות", "מקצועיות", "אובייקטיביות" ו"ניטרליות".

"דוקטרינת דול" עומדת בלב פסק דין שערורייתי מהשבוע, שבו שני שופטים רדיקליים, הנשיא הבלתי־חוקי של בית המשפט העליון יצחק עמית ועמיתתו דפנה ברק־ארז, פוסקים - בניגוד מפורש לחוק, להחלטות ממשלה ולפסיקה קודמת - כיצד ימונה נציב שירות המדינה, נושא שגם הם מודים שהוא בסמכות הממשלה והכנסת.

פסק הדין כרגיל מייגע, סופיסטי, עמוס לעייפה במשפטפטת ושופע בכשלים לוגיים. אבל עיקרו פשוט: הכנסת, הממשלה והפסיקה קבעו שהסמכות למינוי נציב שירות המדינה מסורה מעיקרה לראש הממשלה; מעתה, קבעו צמד השופטים, הסמכות מופקעת לטובת ועדת פקידים, בחסות משפטנים.

"האם יש לאפשר לראש הממשלה למנות נציב שירות מדינה כלבבו?" שואל עמית, וקובע שלא: "לדידי, התשובה לשאלה זו היא פשוטה – אין כל סיבה שראש הממשלה ימנה נציב כלבבו... מאחר שמדובר במשרת שומר סף שחב חובת נאמנות לציבור ולא לראש הממשלה... בהינתן שמדובר בתפקיד ממלכתי, א־פוליטי... אין כל סיבה טובה שמצדיקה כי ראש הממשלה הוא שימנה ישירות את הנציב".

אלה הבלים גמורים. "נאמנות" הנציב איננה לראש ממשלה מסוים כאדם פרטי, אלא לנבחר הציבור העומד בראש הרשות המבצעת, ולכן היא בפועל נאמנות לציבור. השופטים הופכים את היוצרות. הם, המיעוט הזעיר, הקיצוני והרדיקלי, חלק מאוליגרכיה לא נבחרת, הם יקבעו – בלי שמץ הבנה במדיניות ציבורית וניהול – מהו "האינטרס הציבורי" במינויים, וראש הממשלה הנבחר, מנוע.

"דוקטרינת דול" מככבת בפסק הדין: פוליטיקאים עושים "שיקולים פוליטיים" ו"זרים", בעוד מינויי ועדות בירוקרטיות הם "מקצועיים", "ניטרליים" ו"ממלכתיים". הפקיד פועל "ללא קשר לתפיסת עולמו הפוליטית־אידאולוגית", הם כותבים, בלי לצחוק.

עמית עושה כברת דרך אנטי־דמוקרטית נוספת. לדידו הממשלה חשודה מראש ב"מניעים זרים", ועליה להוכיח לו שהיא מעבר לכל חשד. "חזקת האשמה" הזו מחוצפת ולא חוקית, אבל בעיקר גם לא מעשית. איך אפשר להוכיח שאין לך אחות? מצד שני, עמית מודה שגם לבית המשפט קשה להוכיח "מניעים זרים" כאלה. מה הפתרון לבעיה המומצאת הזו? להפקיע את הסמכות מנבחרי הציבור, ולמוסרה לפקידות המשפטית ה"ממלכתית". קודם ממציאים בעיה, ואז פותרים אותה באבסורד.

עמית קובע למעשה שמכיוון שהוא לא אוהב את הממשלה הנבחרת, הוא נוטל ממנה סמכויות ומעבירן לקולגות שלו. בלי רבב סמכות, הוא וברק־ארז מייצרים תקדים פסיקתי וחוקתי פרוע לגמרי, עם הנמקה שכולה טנטרום "של כיתה ד'" ומשאלות לב פוליטיות ואידאולוגיות. אפשר להרחיב בכשלים הללו עוד, פסק הדין מלא בהם, אבל דומה שכבר אבדה הסבלנות להפקרות הזו. ברור שעם נימוקים כאלה, חסרי כל קשר לחוק וליסודות המשטר הדמוקרטי, בית המשפט יכול להחליט כל דבר.

כעת, אחרי שבית המשפט ביטל חוק יסוד ומינה לעצמו נשיא באופן לא חוקי, כבר ברור לכול שלפנינו פארסה. השחתת השפה – עם ביטויים כ"שומרי סף", "עצמאי וממלכתי", "מקצועי וניטרלי" – מיצתה את עצמה. המסכות הוסרו, והכול שקוף לפי הכלל: שלטון המשפטנים – טוב, נבחרי הציבור – רע. כך מופקע השלטון הדמוקרטי לטובת אוליגרכיה משפטית, שמתוסכלת מהמשטר שבו העם הוא מקור הסמכות.

בית המשפט העליון הפך לבית המטבחיים של הדמוקרטיה, ואיבד את כל תוקפו המוסרי. האנשים שביזו כל כלל ונורמה – הם יטיפו לנו מוסר? מנוגדי העניינים יספרו לנו על "מניעים זרים"? תאבי השררה יסבירו לנו על "הפרדת רשויות"? חומסי הכוח ילמדו אותנו "דמוקרטיה"? מפירי החוק יפטפטו על "הדין המנהלי"? אלופי האכיפה הבררנית ינאמו על "שלטון החוק"? האנשים שמתנהלים בלי זכר ל"סבירות" ו"מידתיות", ירצו על התנהגות נאותה? אותו "אני ואפסי עוד", אותו מוסר כפול זועק, גדשו את הסאה.

כמו המינוי הלא חוקי של עמית וסגנו, גם פסק הדין הזה איננו חוקי. הוא אנטי־דמוקרטי, התקבל בניגוד מפורש לחוק, ושופע ניגודי עניינים ומשוא פנים פוליטיים ואידאולוגיים. יודע זאת היטב השופט סולברג, סגן הנשיא הבלתי־חוקי של העליון, שכתב דעת מיעוט חולקת. בבסיס מחלוקתו טענה רדיקלית: "החוק הוא חוק ועלינו לסור למרותו".

אלא שסולברג ממשיך לאכזב. ראשית, משום שהוא בעצמו, לטובת קידומו העצמי, עשה מהחוק פלסתר. שנית, בפועל סולברג מכשיר את פסיקת הרוב, כשהוא מציג אותה כשגויה אך עניינית, בלי לחלוק על הלגיטימיות שלה. עמדת המיעוט הראויה היחידה מול קיצוניות לא חוקית ואנטי־דמוקרטית שכזו איננה פלפולים משפטיים מנומסים בין "חברים", אלא קביעה שהפסיקה איננה לגיטימית, היא פורעת חוק ועבריינית, ובמצב שכזה, אי־ציות איננו אפשרות אלא חובה חוקית וחוקתית.

אבל סולברג הוא אנה פבלובה של ריקודי מה יפית. כמו הבלרינה המפורסמת, גם הוא מרחף על במת השפיטה, נוגע לא נוגע באמת, לצלילי מחול "קץ הדמוקרטיה" שהלחין אהרן ברק. יום אחד, אפשר להעריך, בקיסרות בית המשפט העליון על שם עמית־ברק־ארז, ימציאו על שמו קינוח.

חטאו של סולברג יעיק עליו כל חייו. הוא מכר, עבור הגלימה הפיזית של סגן הנשיא הבלתי־חוקי, את הגלימה הרוחנית היחידה ששומרת על מעמדו המקצועי של שופט: את יושרתו. עמית הציע לו הצעה פאוסטיאנית, והוא נכשל במבחן. כעת נותר לו פרס הניחומים של דעת מיעוט, שאותו תסרט עמית היטב; יותר מאשר סולברג מציל את יושרתו, הוא מכשיר את השרץ. לו היה פרס עולמי לעלי תאנה, סולברג היה זוכה בו בנקל –למצער אם יוענק בבחירה ציבורית דמוקרטית, ולא מ"ועדה מקצועית בראשות שופט".