סקר חדש בקרב 145 נפגעי פעולות איבה מצביע על משבר: 35% אינם עובדים כלל, 61.83% מדווחים שמצבם הכלכלי הורע, ויותר משליש מספרים שבן משפחה נאלץ לצמצם עבודה כדי לטפל בהם. בכנס שיזמה עמותת 121 קראו המשתתפים לשנות את תפיסת השיקום: פחות מאבק על אחוזי נכות, יותר מסלול אישי לחזרה לחיים.
יותר משנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, הפגיעה בנפגעי פעולות האיבה בישראל רחוקה מלהסתיים. לצד הפציעות הגופניות והנפשיות, רבים מהם מתמודדים גם עם קריסה תעסוקתית וכלכלית, עם קושי לחזור לשגרה ועם משפחות שנאלצות לשאת בנטל הטיפול כמעט לבדן.
סקר שערכה עמותת 121, המובילה את שותפות "אור באופק" לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה, בקרב 145 נפגעי פעולות איבה, מציג תמונה קשה: רק 27% מהנפגעים חזרו להיקף העבודה שבו עבדו לפני 7 באוקטובר. 34% חזרו לעבודה חלקית בלבד, ו־35% עדיין אינם עובדים כלל.
הכי מעניין
הנתונים הנוספים מדאיגים לא פחות. 61.83% מהמשיבים דיווחו כי מצבם הכלכלי הורע מאז הפגיעה, גם לאחר קבלת קצבאות ותגמולים. יותר משליש מהנפגעים, 35.2%, סיפרו כי בן משפחה מדרגה ראשונה נאלץ לצמצם את היקף עבודתו בעקבות מצבם. שני שלישים מהנפגעים העידו כי לא קיבלו ליווי רציף ועקבי מטעם המדינה.
הנתונים הוצגו בכנס "איך נוביל שיקום יחד? החוסן הלאומי והנפשי בצל המלחמה", שהתקיים אתמול (ראשון) בריברסייד בתל אביב ביוזמת שותפויות "תקווה לנפש" ו"אור באופק" של עמותת 121. מטרת הכנס הייתה לקדם את תחומי בריאות הנפש, החוסן הלאומי ושיקום נפגעי פעולות האיבה, וכן לעורר דיון ציבורי ופוליטי על הרחבת ההכרה בנפגעי המלחמה לקראת הכנסת והממשלה הבאות. את הכנס אירח בהתנדבות רפי פרומרוק, מנכ"ל Dinamo וחבר המועצה הציבורית של עמותת 121, והוא התקיים בהנחייתה ובהתנדבותה של רינה מצליח. השתתפו בו נציגי מפלגות, חברי כנסת, אנשי מקצוע, ארגוני חברה אזרחית, נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם.
ליאת עילם, מנכ"לית עמותת 121, אמרה כי המלחמה יצרה מציאות חדשה שהמדינה עדיין לא התאימה אליה את מנגנוני השיקום. "הגיע הזמן לשנות את תפיסת השיקום של נפגעי פעולות האיבה: לעבור ממודל שמתמקד בהוכחת נכות למודל שמעמיד במרכז את השיקום והחזרה לתפקוד", אמרה. לדבריה, יש להרחיב את ההכרה גם למי שנפגעו נפשית בעקבות המלחמה מבלי שנכחו פיזית בזירת האירוע, ולהעניק מעטפת הולמת לבני המשפחה ולאחים השכולים. "במקביל, ישראל חייבת לבנות מערך לאומי לחוסן ולבריאות הנפש שיגיע לכל קהילה. אלה שתי משימות לאומיות שחייבות לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה והכנסת הבאות".
בכנס הוצגו גם עדויות של נפגעים ובני משפחותיהם. רוני כץ, אמו של ארד כץ, שורד הטבח בנובה, סיפרה על המחיר שמשלמים בני המשפחה המטפלים. "בני ארד חזר מהנובה במצב נפשי קשה ומאז אני מטפלת בו סביב השעון", אמרה. "נאלצתי להפסיק לעבוד ואיבדתי את מקור הפרנסה שלי, אבל מהמדינה לא קיבלתי מענה. לא סיוע כלכלי, לא ליווי ולא טיפולים שיכלו לעזור לי להתמודד. בני המשפחה שנושאים בנטל הטיפול חייבים לקבל הכרה ותמיכה אמיתית".
כץ ביקשה לשנות גם את האופן שבו החברה מתבוננת בשורדי המסיבות ובבני משפחותיהם. "אל תסתכלו על שורדי המסיבות ובני המשפחה המטפלים בהם כעל קבוצת נפגעים", אמרה. "הסתכלו עליהם ועלינו כעל נכס לאומי, ועל שיקומנו כהשקעה בעתידה של מדינת ישראל".
רון שגב, שורד הטבח בנובה, סיפר כיצד הפגיעה קטעה את חייו התעסוקתיים. "הייתי איש מכירות שעבד 12 שעות ביום. מאז 7 באוקטובר אני כבר לא מסוגל לתפקד כמו פעם", אמר. לדבריו, טיפולי דיקור סיני שקיבל בעבר מעמותה שיפרו משמעותית את השינה שלו, אך כאשר הטיפולים הופסקו חזרו קשיי השינה והריכוז.
"כיום אני מוכר עם נכות זמנית עד סוף 2026, ובגלל זה חלק ממעני השיקום שאני זקוק להם אינם זמינים עבורי", הוסיף שגב. "רק ב־2027 תתקבל ההחלטה על הנכות הקבועה, ובינתיים שנה שלמה הולכת לאיבוד בלי שאני באמת מתקדם בשיקום. במקום מערכת שמתמקדת באחוזי נכות, אני צריך מסלול שיקום אישי שייקבע מה אני צריך כדי לחזור לתפקוד ולחיים".
ח"כ מיכל וולדיגר מהציונות הדתית אמרה בכנס כי מערך הוועדות הרפואיות דורש שינוי עומק. "רוב רובן של הוועדות הרפואיות כיום הן אנטי-שיקומיות", אמרה. "הן מתמקדות בשאלה עד כמה אדם פגוע, במקום לשאול מה הוא צריך כדי לחזור לתפקוד. הגיע הזמן לעבור מתפיסה של קצבאות לתפיסה של שיקום, ולהתאים לכל נפגע מסלול שיקום אישי שיסייע לו לחזור לחיים ולעבודה".
לירן אבישר בן חורין ממפלגת "ביחד" קראה להקדים את הטיפול למצוקה הנפשית, לפני שהיא מחמירה. "אנחנו צריכים לעבור ממדיניות של טיפול במשבר למדיניות של איתור ומניעה", אמרה. "כפי שבכל מקום עבודה יש ממונה למניעת הטרדה מינית, כך צריך למנות גם ממונה לבריאות הנפש שיזהה מצוקה בזמן ויחבר עובדים למענה. התערבות מוקדמת תחזק את החוסן ותמנע הידרדרות".
ענבר יחזקאלי בלילוס ממפלגת ישר התייחסה לצורך להרחיב את ההכרה בנפגעים נפשיים, גם כאשר לא נכחו פיזית בזירת האירוע. "הטרור השתנה וגם החוק חייב להשתנות", אמרה. "יש אנשים שנפגעו נפשית באופן קשה למרות שלא היו בזירת האירוע, אלא נחשפו בזמן אמת לאירועים באמצעות הטלפון או סרטונים. אם נגרם נזק מוכח, המדינה חייבת להרחיב את ההכרה גם אליהם במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה".
המסר שעלה מהכנס היה ברור: עבור רבים מנפגעי פעולות האיבה, ההכרה הרשמית היא רק תחילת הדרך. האתגר האמיתי הוא לבנות מערכת שמלווה אותם ואת משפחותיהם לאורך זמן. לא רק עד קבלת אחוזי הנכות, אלא עד החזרה האפשרית לעבודה, למשפחה ולחיים.