במשך חודשים ארוכים אנחנו מדברים על הצפון דרך מספרים: מפונים, חזרות הביתה, נזקים, שיקום ותקציבים. אנחנו מדברים על הקהילות שנפגעו, על הילדים ובני הנוער שחיו בין אזעקות, פינוי, חוסר ודאות וניתוק מהשגרה. אבל בתוך כל השיח הזה יש קבוצה נוספת שכמעט אינה זוכה להתייחסות: אנשי השטח שממשיכים להגיע יום אחרי יום כדי לפגוש את אותם בני נוער.

גם כשהמצב הביטחוני נמשך חודשים ארוכים והופך למציאות יומיומית, יש מי שנשארים שם. נוכחים, מקשיבים, מלווים ומחזיקים עבור אחרים את מה שלעתים קשה להם עצמם לשאת. ככל שהמלחמה מתארכת, כך גדל גם העומס המוטל על אותם אנשי שטח שנדרשים להיות מקור של יציבות עבור אחרים, בזמן שהם עצמם חיים תחת אותה מציאות של איום וחוסר ודאות.

"הם הגיעו עם דפיקות לב. ביקשו מים וסיגריה. לקח זמן עד שהתפנו לדבר. ואז אזעקה. ריצה למקלט. פתאום ראיתי בעיניים את גודל הבהלה. לא בקטנה. בטירוף".

הטקסט הזה לא נכתב על ידי עיתונאי או חוקר. זו הודעת וואטסאפ שקיבלתי ממנהלת אצלנו בעמותת עלם, שיצאה לסיור שטח באחת מערי הצפון המופגז. זה רגע חשוף, גולמי, שבו המציאות מתפרצת בלי פילטרים.

אנחנו רגילים לדבר על בני הנוער. על החרדה שלהם, על הסיכון המוגבר ברחובות, על המחסור במענים. אבל אנחנו פחות עסוקים בשאלה הפשוטה והכואבת ביותר: מי מחזיק את מי שמחזיק אותם?

המלחמה המתמשכת בצפון הופכת את השאלה הזאת לדחופה מתמיד. ככל שהחודשים חולפים, כך גובר העומס על אנשי המקצוע שנדרשים להיות עוגן עבור אחרים, בזמן שהם עצמם חיים בתוך אותה מציאות של איום, חרדה וחוסר ודאות. בני הנוער אינם היחידים שנושאים את המחיר הנפשי של התקופה. גם מי שפוגש אותם בכל יום נושא אותו איתו.

הצוותים שלנו בשטח לא פועלים בתוך ואקום. הם נוסעים בכבישים מופגזים ומפוחדים בדיוק כמו כולם. הם נכנסים למרחבים חשופים בלי מיגון, והם שומעים סיפורים שאין שום דרך "להשאיר בעבודה" כשחוזרים הביתה. וכשהאזעקה תופסת אותם, חליפת ה"מומחה" נסדקת. הם לא בתפקיד, הם פשוט אנשים שרוצים לחזור הביתה בשלום.

באותן שניות במקלט, כשאחת אומרת "אני לא מסוגלת, אני חותכת הביתה", והשני נאבק להסדיר את הדופק, מגיעה הדילמה שקורעת את הלב: להישאר בשביל הנערים שמחכים בחוץ וזקוקים למבוגר שיהיה שם בשבילם, או להקשיב לפחד הכי בסיסי שמבקש לעצור? זו לא שאלה תיאורטית בשיעור אתיקה. זו השאלה שעומדת מדי יום בפני צוותי השטח של עלם.

זו שאלה אישית, אבל גם ארגונית ומוסרית: אם נדרוש מהצוותים להמשיך בכל מחיר, נאבד אותם. ואם נאפשר להם לעצור, מי יישאר עבור בני הנוער?

המלחמה לימדה אותנו שחוסן אינו היעדר פחד, אלא היכולת לתת לו מקום. לכן האחריות שלנו אינה רק לספק שיחות עיבוד או סדנאות חוסן, אלא גם לאפשר לאנשי השטח להגיד "קשה לי", להציב גבולות ולבקש לעצור. כי המשאב הכי יקר שלנו הוא האנשים שבוחרים, למרות הכל, להמשיך להגיע.

בסוף אותו ביקור, הצוות עוד יצא לפגוש בני נוער. הם שמעו על התקפי חרדה ועל בתים בלי ממ"ד, וראו כמה זה מרגש את הנערים שמישהו פשוט הגיע לשאול מה שלומם. זה הרגע שבו מבינים למה הם נשארים, אבל גם למה אסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו.

כי בסופו של דבר, היכולת של חברה להתמודד עם משבר אינה נמדדת רק ביכולת שלה להגן על מי שנפגע, אלא גם ביכולת שלה להגן על מי שנמצא שם עבורו. אנשי השטח, העובדים הסוציאליים, המדריכים, אנשי החינוך והטיפול אינם משאב בלתי נדלה - הם בני אדם.

המלחמה המתמשכת בצפון מזכירה לנו שוב ושוב שהחזית אינה רק בגבול. היא גם במקלטים, ברחובות, במועדוני הנוער ובשיחות הלילה הארוכות עם נער או נערה שמחפשים מבוגר אחד שיישאר.

כי אם לא נדע להחזיק את מי שמחזיק - בפעם הבאה פשוט לא יהיה מי שיגיע.