התקופה שהשפיעה יותר מהכול על פרופ' אברהם (אבי) ריבקינד כרופא ירושלמי היא תקופת האינתיפאדות. יחידת הטראומה שהקים בבית החולים הדסה עין־כרם, הראשונה בישראל, השתתפה בהצלת חייהם של מאות נפגעי טרור. התקופה ההיא מיקמה אותו בחזית הרפואה בישראל, אך גם הותירה בו חותם של טראומה אישית: עד היום הוא לא מסוגל להיכנס לשוק מחנה־יהודה הסמוך למקום מגוריו, מחשש לפיגוע.
עוד כתבות בנושא
שוחחנו השבוע עם הפרופסור הירושלמי בן ה־76 בעקבות הכרזתו כזוכה פרס ישראל למפעל חיים. יותר מעשרים שנה חלפו, ועדיין הוא זוכר בשמותיהם את כל הפצועים שעברו תחת ידיו ביחידה. "אפשר להגיד לי שם ואני אוכל לשייך אותו לפיגוע – עד כדי כך אני לא יכול לשכוח אותם", הוא מספר. "הפצועים שומרים איתי על קשר ושולחים לי תמונות של הילדים ותמונות עדכניות של המשפחה. הם מציינים את יום השנה לפיגוע ושולחים לי תמונה עדכנית באותו היום".
הרגישות שמאפיינת אותו הייתה הגורם לפתיחת היחידה, לא פחות: בשנת 1983, בעקבות מקרה של "תמותה בת מניעה", הוא החליט שהוא רוצה לעסוק בטראומה. אישה צעירה הוכתה בידי בעלה והתלוננה על כאבי בטן, אך בבית החולים החליטו לשלוח אותה הביתה כי לא ידעו כיצד לטפל בה. כעבור זמן חזרה אל המרכז הרפואי: התגלה שהיא סובלת מקרע בטחול, והיא נפטרה. "המקרה הזה זעזע את כולם. בדיונים שלנו דסקסנו את האירוע ותחקרנו אותו. המקרה נלקח ברצינות, והגענו למסקנה שאנחנו רוצים לעשות דברים אחרת. הסיפור תפס אותי ברמה האישית, והחלטתי שאני רוצה להתחיל להתעסק בטראומה. מצאנו מקום באוניברסיטת מרילנד בבולטימור, ביחידת שוק-טראומה שנחשבה אז לטובה בעולם, והתמחיתי שם שנתיים וחצי".
הכי מעניין
מיון בית החולים הדסה עין כרם | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
העתקתה של שיטת הטיפול שם לישראל נתקלה בקשיים; לא כולם חלקו את החזון שעמד לנגד עיניו של פרופ' ריבקינד. גם לאחר שהצליח לשכנע את הממונים בנחיצות היחידה והשיג מימון בשבילה, עמדה היחידה ריקה ולא מתפקדת במשך כחצי שנה, כשהיא מצוידת לחלוטין. רק החלטה נקודתית של אחות אחראית במיון שלא הצליחה לעמוד בעומס הביאה להפעלתה באופן רשמי.
אל היחידה הגיעו רק פצועים, ואת העדכון על מצבם קיבל בית החולים כבר מהשטח. לפי המצב חיכה לפצוע כל הצוות הדרוש לטיפול: מרדים, אחיות, אפילו נוירו־כירורגים ואורתופדים. "בהובלת האחות אתי בן־יעקב, היחידה הזו הפכה ל'סיירת מטכ"ל' של הדסה, כשכל בית החולים משתתף בה. ההצלחה הייתה עצומה, והמסקנות של היחידה ליוו אותנו למקרים הבאים. את הלקחים של יחידת הטראומה מיישמים גם היום בשדה הקרב. לכן במלחמת חרבות ברזל התמותה ירדה".
אחד האירועים שזכורים לו במיוחד הוא של שמעון אוחנה, שוטר משמר הגבול שנורה בידי צלף באוקטובר 2000. "כדור נכנס לו בלב ויצא מהצד השני", הוא מספר. "פתחנו לו את בית החזה, טיפלנו בחורים בלב, וניתחנו גם בבטן. הוא קיבל הרבה מנות דם ואושפז ביחידה לטיפול נשימתי נמרץ. שכב שם מונשם ומורדם, לא מגיב, במשך 19 יום. היה אפילו סימן שאלה לגבי התפקוד המוחי שלו. ביום ה־19 טפחנו לו על השכם וצעקנו את השם שלו, והוא פקח את העיניים. אני זוכר את האירוע כאילו זה היה היום. הוא התעורר, השתקם ועזב את הדסה.
עוד כתבות בנושא
"בשטח היה צוות של פוקס־ניוז שצילם ותיעד את הכול, מההחייאה בשטח ועד הטיפול בבית החולים. פניתי להנהלת פוקס־ניוז וביקשתי מהם את החומרים לשם לימוד. הם נתנו לי את כל הגלם בלי סינון. כיום דורות של סטודנטים לומדים את הסרט הזה, וגם מאמרים נכתבו עליו".
שיא פעילותה של היחידה החל אז, כשפרצה האינתיפאדה השנייה. ריבקינד מספר שאנשי הצוות, תושבי ירושלים כולם, המתינו בחשש לקבלת הפצועים, שמא יגיעו אליהם בני משפחה או חברים ומכרים. "קיבלנו פצועים שנפגעו משני סוגים של פגיעה – גם מהפיצוץ וגם מחדירות של אומים, מסמרים וברגים שהיו בתוך מטעני החבלה", הוא אומר. "פצועה כזאת, נערה בת 16, הגיעה אחרי הפיגוע בפיצה סבארו באוגוסט 2001. חבשנו לה את שתי הרגליים, כי אחד הדברים שלמדנו תוך כדי עבודה וניסיון בפיגועים היה לא לרדוף כדי להוציא את כל הרסיסים האלה, כי בדרך ייתכן שנפגע בדברים אחרים בגוף. היא עברה ניתוח ברגליים, והאורתופדים קיבעו את שתיהן, אבל היא המשיכה לדמם. נתנו לה כ־120 מנות דם. זה היה מחזה סוריאליסטי: אחיות נכנסות ומביאות עשרות שקיות דם על מגשים. אמרנו להורים שאנחנו לא מצליחים להתגבר על הדימום ומתכוונים לכרות לה את שתי הרגליים.
"באותה תקופה הייתה תרופה שקוראים לה נובו־7, שעל פי הוראות ה־FDA ניתנה לחולי המופיליה, מחלה שבה הדם לא נקרש. קיבלנו החלטה שהייתה בגדר השראה אלוהית, לתת לה את התרופה הזאת. זו הייתה תרופה יקרה ביותר, אמפולה קטנה עלתה אז 9,300 דולר. אחרי התרופה היא הפסיקה לדמם. היא קיבלה עוד שתי מנות דם ולא היה דימום נוסף. כמובן, לא כרתנו לה את הרגליים, ובהמשך היא השתחררה מבית החולים. היום היא נשואה, ויש לה שני ילדים".