אתגר מרכזי במלחמה: אחוז הישראלים המתמכרים - בעלייה דרמטית

קורונה, טבח שמחת תורה, מלחמת חרבות ברזל, מבצע עם כלביא, מבצע שאגת הארי. אירועים קיצוניים רבים עברו על הישראלים בשנים האחרונות. בתוך כך, בשנים האחרונות ניכרת עלייה בשכיחות האנשים שעושים שימוש בסיכון מוגבר באמצעים ממכרים.

מנתוני הדו"ח של המרכז הישראלי להתמכרויות עולה הקשר ההדוק בין טראומה ומצוקה נפשית לבין התפתחות שימוש בחומרים ובהתנהגויות ממכרות. על פי מחקר שערכו, אחד מכל ארבעה ישראלים עושה שימוש בעייתי בחומרים ממכרים או בהתנהגויות ממכרות במלחמה. הם מזהירים כי המוח לומד שוב ושוב להיעזר בהתנהגות הזו כדי להקל על מתח, ועלול להתקבע איתה גם כשהמלחמה תיגמר. 

"אנחנו צריכים להבין שאנחנו בתקופה של סכנה לפתח שימוש בעייתי בחומרים שעלול להגיע לידי התמכרות. יש לבסס תוכניות מניעה, ולהכשיר אנשי מקצוע כקו ראשון לאיתור בשלב מוקדם. אבל למרות שהמדינה מודעת לכך, היא לא עושה מספיק", אומר פרופ' שאולי לב רן, מייסד ומנהל אקדמי ICA. "המדינה משקיעה היום המון משאבים כדי לסייע לאנשים במצוקה נפשית פוסט-טראומטית. אבל בעקבות אירועים טראומטיים אדם יכול לפתח גם חרדה ודיכאון. זה כמו דלי עם חור - לא משנה כמה משאבים נשקיע בטיפול במצוקה פוסט-טראומטית, כל עוד השימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות פעיל, אנחנו מבזבזים משאבים והטיפולים לא יהיו יעילים, כי אלכוהול מדכא דיכאון הרבה יותר טוב מטיפול תרופתי".

החטא הקדמון של מערכת הבריאות הוא ההיסטוריה של הטיפול בהתמכרויות, אומר פרופ' לב רן. "במשך שנים, הטיפול בהתמכרויות במדינת ישראל ניתן במסגרת משרד הרווחה, בטיפול פסיכו-סוציאלי, ובמשרד הבריאות בטיפול תרופתי-ביולוגי. אבל אם אנחנו מבינים את הקשר בין מצוקה רגשית להתמכרות, אנחנו מבינים שהתמכרות לרוב צריכה להיות מטופלת בבריאות הנפש. אני קורא למערכת הבריאות לחפש את השימוש בחומרים והתנהגויות ממכרות ולהבין את הקשר ביניהם. ככה ניתן לעשות התערבות יעילה, ולשם אנחנו צריכים לחתור".

בשש השנים האחרונות, המרכז מבצע מעקב אחר המגמות בישראל. ב-2018 המחקר הצביע על אחד מעשרה ישראלים שעשה שימוש בעייתי בחומרים ממכרים. תקופת הקורונה העלתה את הרף לאחד משבעה, ומלחמת חרבות ברזל הביאה אותנו לשיא של אחד מארבעה. מדובר במספרים גבוהים, שגם אם יישארו על כנם ולא יחמירו, זו מגמה שחייבת טיפול.

ככל שהמדינה תזניח את הטיפול בו, המצב החברתי בישראל עלול להידרדר, אומר לב רן בדאגה ניכרת. "אני אומר את זה כאבא, כאזרח. אני מקדיש לזה את כל חיי המקצועיים. אין בית או לפחות בניין או שכונה או מגזר במדינת ישראל שזה לא פוגע בו. יש לנו סטיגמה קשה כנגד התמכרויות וזה משאיר את הנושא מושתק בחשיכה, אבל זה פוגע בכל המעמדים הסוציו-אקונומיים, גברים ונשים, בני נוער, צעירים ומבוגרים. זו בעיה של כולנו והיא מדירה שינה מעיניי, אני מקווה שנצליח לסייע ולתת לבעיה הזו את המענה ההולם".

"הטלטלה הזאת של כל השנים האחרונות הכניסה את כל המערכת הכללית שלנו כבני אדם - הנפשית, הרגשית והפיזית - לחוסר איזון והרבה מאוד חוסר ודאות", אומרת רוני רוקח, מנהלת המערך הקליני ב-ICA - המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש. "אחד הנתונים המחקריים הוא שאצל נשות המילואימניקים, ביחס לנשים שבני הזוג שלהן לא שירתו במלחמת חרבות ברזל, ראינו עלייה גם בשימוש בקנאביס, באלכוהול, וגם במשככים ובאופיאטים. הגענו לימים האלה כשאנחנו מרוקנים - מאוד עייפים, חלשים ומותשים. כשמישהי לוקחת כוס יין כדי להירדם, היא עושה את זה כי היא צריכה רגע שקט או רגע להניח ללחץ ולחרדה". 

משפחה כמקור לחוסן

בניגוד לציפיות, המרכז להתמכרויות דווקא אינו דוחה בשאט נפש את עצם ההתנהגות הממכרת. במקרים מסוימים, הוא מתייחס לכך אפילו בהבנה. "יש לשים לב מתי זה עובר את הגבול ומתי אנחנו מתחילים להשתמש מעבר למה שבמרשם, או מעבר למה שאנחנו רגילים. מתי זה פוגע לנו בתפקוד ואנחנו לא יכולים להעביר יום בלי זה. שם צריך לחשוש. צריך להבין שאנשים מחפשים מזור לכאב שלהם, ולפעמים הפתרון הוא פתרון לא אדפטיבי - לא נכון, לא מתאים, ויש לחשוב במה אני יכול לסייע לעצמי בלי חומר או התנהגות ממכרת. איך אני לא מייצר מערכת יחסים עם החומר, אלא משקיע במערכות היחסים שלי בבית", מסבירה רוקח.

באופן כללי, הישענות על המשפחה היא מקור עצום לחוסן ותמיכה. זוגות או משפחות שנכנסו לתקופה הזאת כשמצבם היה מעורער מלכתחילה, המלחמה עשויה להיות זרז לדרדור היחסים שלהם. "לפעמים השימוש בתוך בית ובתוך זוגיות, תמלא את הפונקציה של בקשה למרחק, לנתק מגע. הדבר המרכזי שנפגע היא הנוכחות - היעדר נוכחות הורית או זוגית, נוכחות ממוסכת, או נוכחות חסרת שקט: אם מישהו מחכה לסוף היום כדי לעשן או לשתות, אז אנחנו הרבה פעמים נגלה שיש איזה חוסר סבלנות לכך שהילדים ילכו כבר לישון או שהבית יירגע. בבתים שיש בהם התמכרות או שימוש בסיכון מוגבר, אנחנו נראה הרבה כעס והאשמה, בדרך כלל האדם בעל ההתנהגות הממכרת יחוש אשמה וכישלון מצד אחד, ויחווה מתקפה או האשמה מהצד השני על חוסר נוכחות אות תפקוד.

הבדידות היא לשני הכיוונים. במקום זוגיות ומשפחה שיכולות להיות משאב של חוסן ותמיכה וחוזק בימים כאלה באופן טבעי, הן עלולות לגרום להגברת השימוש כדי למסך את התחושות הללו. צריך להסתכל על זה בחמלה", מזהירה רוקח, "כי אף אחד לא בוחר לגרום סבל לבת הזוג שלו או לילדים שלו. המצוקה שלו היא גדולה, והוא מצא את הפתרון הגרוע הזה, וזה כרגע מה שהוא יכול לעשות. בתקשורת כועסת, הצד השני לא שומע את הבקשה והוא מגיב בהתגוננות כך שהדיאלוג הופך למאבק כוח. אבל מתחת לכעסים יש בקשה לנוכחות, לחיבור, לקרבה - משני הצדדים". 

התנהגויות ממכרות עשויות להיות אפילו משמעויות יותר בקרב בני נוער וצעירים. אחד מכל שלושה צעירים היום נמצא בשימוש בסיכון מוגבר. "באוכלוסייה הכללית אנחנו מדברים על אחד מתוך ארבעה, ואצל החבר'ה אחרי חרבות ברזל שמאובחנים בפוסט-טראומה, אנחנו מדברים על אחד מתוך שניים. כך שבני העשרים שגרים בבית הם גם אתגר מאוד גדול להורים שחיים איתם בבית ורואים שימוש של ילד בשנות העשרים המוקדמות ולא תמיד יודעים מה לעשות. גם שם צריך להיות בהרבה תשומת לב ולראות מתי צריך לפנות לעזרה ומתי זה עובר את הגבול, וגם להבין שזה הפך לרפואה עצמית עבור הטראומה שהם חוו. אחד הדברים הדומיננטיים זה עניין של בושה והסתרה, וחשוב להיות בחמלה ועם עיניים טובות כי אנשים משתמשים בדרך כלל מתוך מצוקה, ומצד שני, כשיש סימני אזהרה ואנחנו רואים שהמצב מחמיר, לפנות לעזרה ולא להישאר לבד", מסכמת רוקח.

כל אנשי המקצוע מבקשים להדגיש את מימד החמלה העצמית, שהוא כשלעצמו המפתח לבריאות נפשית שמשפיעה גם על הסובבים אותנו. ההבנה שבשלב זה אנחנו לא במיטבנו, ובהתאם גם הנוער והילדים, וזה - בסדר. "רגשות אשם והלקאה עצמית לא מקדמים אותנו אף פעם לשום מקום", ד"ר אשר ולר, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ומנהל אקדמי תחום נוער ב-ICA, "בתחרות על שימוש בחומרים, או התמכרויות התנהגותיות, אי אפשר רק 'סור מרע', צריך גם 'עשה טוב'. נגיש שאתה מול המסך, מה אתה עושה? אפשר לצפות בסרט יחד, אפשר לשחק יחד, אפשר ליצור קשרים ולעשות דברים מועילים. כך שגם ב'שימוש' בארבע אמות שלנו, כשכביכול אנחנו חסרי שליטה, יש הרבה דברים שיש לנו שליטה עליהם ואנחנו יכולים להיות יותר סלחנים כלפי עצמנו. אנחנו יודעים היום במחקרים שככל שאנחנו חותרים לקשר ולחיבור, במיוחד בזמנים האלה, הם הדברים שמונעים מהדבר לצאת מידי שליטה בעתיד. יש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשחרר את הסטרס, וזה בדיוק הזמן שאפשר ללמוד".

הזמן לשוחח עם האדם על ההתנהגות הממכרת היא לא בשעת הפעלתה, אומר ולר. כדי להימנע מהתנגדות יש לאפשר אותה ולשוחח עליה אחרי שהיא מסתיימת. "תיקחו את הנער אחרי שהוא סיים יום רע, נגיד 6 או 10 שעות מול המסך, ותדבר איתו בסוף היום. תשאלו אותו איך הוא הרגיש עם זה. הרוב המוחלט יודו שההרגשה אינה טובה ושהוא לא נהנה מהפעילות. תשאלו אותו גם הוא מרגיש שהדבר לפעמים יוצא משליטתו ועודדו אותו לחשוב ביחד מה ניתן לעשות במקום. לא רק להימנע ממנו – האם יעזור שנתקין אפליקציה שתתריע על זמן מסך, האם יעזור שכולנו נגביל את השימוש".

"עצם הדיון מעודד חשיבה ביקורתית, להבין שיש פה משהו שיכול לשאוב אותי, שיכול לאבד שליטה, וזה עניין שחשוב להבין גם בכלל לחיים, כך שזו יכולה להיות הזמנות עבורו להבין את המחירים שהוא משלם עבור ההתנהגות שלו. הנערים שלנו חכמים ומבינים דברים הרבה יותר טוב מאיתנו. לפעמים הם אוטמים את עצמם באיזושהי מערבולת שקשה להם לצאת ממנה, ואם אנחנו נושיט יד ונהיה שם בשבילם סיכויי ההצלחה שלנו יהיו יותר גדולים.

"בני נוער הם בשלב התפתחותי של טרם בגרות. כוחות החוסן שלהם עוד לא בשלים והם עדיין בונים את האישיות שלהם. המוח שלהם עדיין מתפתח. גם מבחינה רגשית כמובן הם עדיין מתפתחים. כל אלה הופכים אותם ליותר רגישים להתמודדות, וגם ההשפעות של המצב היום יכולות להיות הרבה יותר משמעותיות וארוכות טווח מאשר של מבוגרים, אבל מצד שני, הם גם יותר גמישים, יותר אלסטיים. היכולת שלהם לספוג את הדברים ולהתמודד איתם הרבה יותר גמישה מאשר אנשים מבוגרים. לכן יש כאן גם הזדמנות מאוד גדולה ונוכל לצייד אותם עם כוחות שלא היו להם קודם".