"נפגעי יוספטל": המאבק להעלאת רמת הרפואה בפריפריה

הסיפור הטרגי של רון גושן ז"ל אמור להטריד לא רק את 60 אלף תושבי העיר אילת, אלא גם את מאות אלפי הישראלים שנופשים בעיר במהלך השנה. למעשה, הוא גם מספר במידה מסוימת את סיפורה של מערכת הבריאות בפריפריה. המאבק הציבורי של ורד גושן, אלמנתו של רון ז"ל, הוא חלק ממאבק ארוך ומתמשך של תושבי הדרום לצמצום פערי הבריאות בין הפריפריה למרכז.

זה קרה לפני קצת יותר משנה, בדצמבר 2024. רון, בן 47, אדם בריא שגם שמר על כושר ושחה באופן קבוע, נסע מביתו במשמר־הנגב לאילת במסגרת אירוע שערכה חברת ההייטק שהוא עבד בה. לקראת הערב הוא חש ברע ונטל אדוויל. בלילה הוא סבל מבחילות והקאות, ובבוקר שלמחרת היה תשוש. צוות מד"א שהגיע למלון הזעיק ניידת טיפול נמרץ, ורון פּוּנה לבית החולים יוספטל לאחר החדרת עירוי נוזלים.

כתב התביעה שהגישה ורד גושן לבית המשפט המחוזי לוד באמצעות עו"ד שי פויירינג, מגולל את פרטי האשפוז והפינוי. על פי הנטען בכתב התביעה, בדיקות הדם שבוצעו ביוספטל אישרו שמדובר בהתייבשות חמורה, אך משום מה החדרת הנוזלים לגופו באמצעות עירוי הופסקה כשהגיע לבית החולים. ורד הגיעה לבית החולים בשעות אחר הצהריים, לאחר שהוזעקה מעבודתה בבאר־שבע על ידי מנהלת משאבי האנוש של החברה שבה עבד רון. היא מצאה את בן זוגה חיוור, מזיע וכאוב ללא מענה. הרופא המתמחה היה עסוק בחולים אחרים, וּורד הפעילה את קשריה כדי להשיג רופא בכיר. הצוות הרפואי הבהיר שמדובר בהתייבשות קיצונית, ובכל זאת העירוי הופסק.

על פי כתב התביעה, בשלב מסוים הוחלט לפנות את רון לבית החולים סורוקה באמצעות אמבולנס. "שאלתי איך רון, שסובל וכאוב כל־כך, יעבור נסיעה של שלוש שעות לבאר־שבע. לבית החולים יש מסוק, אבל אמרו לי שרון לא חולה מספיק קשה בשביל פינוי במסוק". האמבולנס התעכב מסיבות לא ברורות, וכאשר הוא יצא לדרכו היה רון מטושטש וכאוב מאוד. החמרה במצבו הביאה את צוות האמבולנס לעצור בדרך ולהזמין פינוי במסוק, אבל רון כבר קרס. צוות המסוק שנחת באזור וחבַר לאמבולנס ניסה לעזור בפעולות החייאה, אך ללא הצלחה. על פי כתב התביעה, שרשרת של כשלים רפואיים וניהוליים ביוספטל הביאה למותו של רון. הוא קיבל תרופות חזקות נגד כאבים, שאסור לתת אותן במצב של הלם מתפתח. הצוות הרפואי חשד בשימוש בסמים או הרעלת אלכוהול למרות הכחשתו הנחרצת של רון, וזנח ללא טיפול, לכאורה, את ההתייבשות החמורה שממנה סבל.

במקביל לתביעה המשפטית שמנהלת גושן מול יוספטל, משרד הבריאות הקים ועדה לחקר האירוע. אבל גושן לא מסתפקת בכך. היא רוצה לתת קול ציבורי לסיפור האישי שלה כדי למנוע אסונות נוספים. בשיחה בביתה במשמר־הנגב היא מספרת שאחרי פרסום הסיפור היא קיבלה פניות רבות ממה שהיא מכנה "נפגעי יוספטל", מתושבי אילת ומגורמים במערכת הבריאות. "רבים כתבו לי על התנהלות בעייתית במיון. רק הבוקר מישהו סיפר לי שהוא נשלח משם עם אבחנה שגויה, ואחרים דיווחו על טיפול לא מקצועי". גושן מבהירה שהיא מייחסת כוונות טובות לצוותים הרפואיים, אבל מהסיפורים שהיא שומעת עולה שיוספטל מתמודד עם מחסור בכוח אדם איכותי ובתקציבים. "אילת היא לא עיר ספר נידחת, מגיעים אליה תיירים מכל הארץ והעולם. אז או שתהיה 'אזהרת מסע' כדי שאנשים יהיו מודעים למצב השירותים הרפואיים בעיר, או שהמדינה תשקיע בנתיבי מילוט טובים לפינוי חולים".

גושן איננה מצפה שבית החולים באילת יהיה זהה לבית חולים במרכז הארץ, "אבל לפחות שיהיה מלר"ד ראוי (מרכז לרפואה דחופה). לצערי, אחוז גבוה מהרופאים בנגב הם בוגרי בתי ספר לרפואה בעולם שרק לאחרונה הפסיקו בישראל לקבל מהם בוגרים". גושן מבקשת לבדוק מדוע הניסיונות שנעשו עד היום להביא רופאים נוספים לא צלחו, ומזכירה כי בדו"ח של מבקר המדינה נקבע שתמריצים שהוקצו לטובת העניין לא מוצו.

נחמה, לא נקמה

כמי שמכירה את סוגיית הרפואה בנגב מתחום עבודתה, גושן מבקשת לקחת את המקרה האישי שלה למבט רחב יותר. במשך שש שנים היא עבדה כסמנכ"לית ברשות לפיתוח הנגב, ועד לאחרונה עמדה בראש האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית באר־שבע. במסגרת עבודתה ברשות לפיתוח הייתה גושן שותפה ביצירת תוכנית לעידוד סטודנטים לרפואה לבחור בבית החולים סורוקה לתקופת הסטאז' וההתמחות. רק בשבוע שעבר פורסם שהשנה, מתוך 865 סטודנטים בוגרי לימודי רפואה, רק 38 סטודנטים (4.4%) בחרו את סורוקה בעדיפות הראשונה לביצוע הסטאז' – ירידה חדה מהשנה הקודמת (7.1%). זה המקום להזכיר שבחודש יוני האחרון נפגע סורוקה קשות מטיל איראני, ובית החולים עדיין לא חזר לפעילות מלאה כמו זו שהייתה בו לפני פגיעת הטיל.

גושן זוכרת היטב את היום שבו החליטה הממשלה בשנת 2014 על הקמת בית חולים שני בנגב, בבאר־שבע. מאז חלפו 12 שנים, והעבודות בשטח עדיין לא החלו. "המדינה אומרת שהיא משקיעה בתשתיות לאומיות כמו הקמת בית חולים נוסף, אבל היא עושה את זה לאט מדי וגם לא נותנת פתרונות ביניים. אומרים שבעוד עשר שנים יהיה עוד בית חולים, אבל מה קורה בינתיים? המקרה שלי הוא תסמין לכל מה שקורה במערכת הבריאות בדרום. יש מחסור בכוח אדם, מחסור בכוח אדם איכותי במקצועות מסוימים, ושירותים שאינם קיימים באזור שלנו".

רון וּורד, שניהם ילידי באר־שבע, התגוררו בבירת הנגב לאחר נישואיהם, עד שלפני כעשר שנים בנו את ביתם בקיבוץ משמר־הנגב ועברו אליו עם ארבעת ילדיהם. בחודשים האחרונים היא החלה לעבוד באגף האסטרטגיה בעיריית תל־אביב, ולצד העבודה וההורות היא מקדישה זמן למאבק. "הסיפור של רון יכול היה להיות הסיפור של כל אחד ואחת מכם", היא כתבה לחבריה לפני כמה ימים. "אני לא מבקשת נחמה, לא נקמה. אני מבקשת שינוי. את רון אני כבר לא יכולה להחזיר, אבל אני כן יכולה, יחד איתכם, לוודא שהוועדה שהוקמה תוציא מסקנות משמעותיות שיחייבו שינוי אמיתי אצל כל הגורמים המעורבים. במותו ציווה עלינו לתקן".

מבית החולים יוספטל נמסר בתגובה: "כתב התביעה התקבל, ותגובה מפורטת על כך תינתן במסגרת ההליך המשפטי".