רפואת הילדים בעשור האחרון במדינת ישראל מתמודדת עם מציאות חדשה. מגפת הקורונה ולאחריה מלחמת "חרבות ברזל" והמלחמה עם איראן חשפו והעצימו את עומק ההשפעות של טראומה בילדות, שאינה מסתיימת ברגע ההתרחשות אלא מלווה את הילד שנים קדימה. השפעתה חלה לא רק על בריאותו הנפשית של הילד אלא גם על מצבו הגופני וההתפתחותי. במקביל, אנו עדים לעומס כבד של פניות הקשורות במצוקה רגשית, עומס שמאתגר את מערכת הבריאות ומעמיד את הצוותים הרפואיים בקו החזית מול מצוקות שמקורן אינו תמיד רפואי-פיזיולוגי מובהק. במציאות זו גוברת ההבנה שהמפגש הרפואי עצמו אינו ניטרלי: עבור ילד שחווה טראומה המפגש הרפואי עלול להפוך לאירוע מאיים, לעיתים אף להתממש כחוויה של פגיעה חוזרת. מכאן עולה הצורך ביישום רפואה מודעת־טראומה (Trauma-Informed Care – CIT), גישה שאינה מבקשת מהרופא או מהאחות להפוך למטפלים רגשיים אלא להבטיח שהמרפאה תהיה מרחב בטוח, אמפתי ומכבד.

הליבה של גישה זו פשוטה אך מחייבת שינוי תפיסה. על רופאי הילדים להניח כי כל ילד וכל משפחה עשויים לשאת עימם חוויות קודמות של פגיעה או טראומה על כל מנעדיה, ולפיכך כל אינטראקציה רפואית חייבת להיבנות על חמישה יסודות: יצירת תחושת ביטחון והימנעות מטריגרים, שקיפות מלאה והסבר ברור על כל פעולה, התמקדות בחוזקות של הילד והמשפחה כקרקע לריפוי, שיתוף אמיתי של ההורים ולעיתים גם של הילד עצמו בקבלת החלטות ומתן בחירה ושליטה במידת האפשר לילד או למשפחה, גם אם בפרטים קטנים כמו סדר הפעולות בבדיקה או האם ההורה יישאר נוכח לצד הילד ובאיזה אופן. לכך מצטרפת חשיבות הרגישות התרבותית הכוללת התאמת שפה, ערכים וסגנון תקשורת לרקע של המשפחה.

מעבר לעקרונות, יש להכיר בכך שתגובות טראומטיות יכולות להופיע במגוון מופעים: החל מחרדות, קשיי שינה והתנהגות תוקפנית או מופנמת, ועד כאבים סומטיים שאינם מוסברים בבדיקה גופנית. תגובות אלה עלולות להתפרש בטעות כבעיה רפואית מובהקת או כהפרעה התפתחותית, דבר שמוביל לעיתים לאבחנות יתר או לפספוס של המקור העיקרי שהיא חוויה טראומטית ברקע. המורכבות אף גדלה כשמדובר במקרים של התעללות פיזית, רגשית או מינית והזנחה מתמשכת, שכן פגיעות אלו מערערות את תחושת האמון הבסיסית ביותר של הילד במבוגרים סביבו. במצבים כאלה אחד האתגרים הקשים ביותר הוא לאפשר לילד בכלל להרגיש שמרחב רפואי יכול להיות מקום בטוח עבורו.

חשוב להבין כי לא מדובר בתיאוריה מופשטת, אלא בתרגום ישיר לפרקטיקה יומיומית. דוגמאות רבות מראות כיצד פעולה רפואית פשוטה עלולה להוות טריגר: מגע פתאומי ולא מוסבר מצד איש צוות, בפרט באזור אינטימי או דרך בגדים; חשיפה גופנית חלקית או מלאה במהלך בדיקה ללא הסבר או הכנה; שימוש בשפה נוקשה או הוראות סמכותיות בנוסח "תשכב עכשיו" או "תפסיק לבכות"; נוכחות אנשי צוות שאינם מוכרים בחדר מבלי שהוצגו או שביקשנו את אישור הילד או ההורה; סגירת דלת או וילון באופן חד, העלולה להתפרש כאיום; או שימוש בכלים פולשניים, גם פשוטים יחסית כמו סטטוסקופ, פנס או מקל לגרון, מבלי שהוסבר לילד מה צפוי לקרות. כל אחד מאלה מסוגל להציף זיכרון טראומטי ולהפוך בדיקה פשוטה לחוויה מאיימת. הדרך להקל על החוויה היא שקיפות מלאה: להסביר מראש כל פעולה, לבקש רשות גם מילדים צעירים מאוד, ולאפשר בחירה בכל נקודה אפשרית. שליטה חלקית שמשיבים לידיו של הילד, אפילו אם רק ביכולת לבחור איזה איבר יבדק ראשון, מחזקת את תחושת הביטחון וממתנת את הפחד.

בקו החזית של ההתמודדות עומדת רפואת הילדים בקהילה. רופאים, אחיות ואנשי צוות טיפת חלב מכירים את הילדים והוריהם לאורך זמן, ולכן נמצאים בעמדה ייחודית לזהות סימני מצוקה, לנרמל תגובות ולא פעם גם להיות הגורם הראשון שמתווך עזרה. כדי לממש פוטנציאל זה נדרשת הכשרה להטמעת שפה טיפולית חדשה, המבוססת על שאלות פתוחות, תיקוף רגשי ומתן מקום לבחירה. לא מדובר בשיטה מורכבת אלא באימוץ הרגלים פשוטים שמסמנים לילד שהקול שלו נשמע. למשל, ניתן לשאול אם "יש משהו שמדאיג אותך מהבדיקה?", לומר "זה טבעי שחוויות כאלה מפחידות ואני כאן לעזור", או להציע "נחליט יחד מאיפה נתחיל את הבדיקה". גם שימוש במודלים פשוטים דוגמת HELP – ראשי תיבות של Hope, Empathy, Loyalty, Permission עשוי להזכיר לנו בכל מפגש מה מגדיר שיח אמפתי שמעניק ביטחון לילד.

לצד הפוטנציאל, קיימים כמובן אתגרים: העומס האדיר בקהילה, מחסור בהדרכות ייעודיות והיעדר מדדים ברורים המאפשרים למדוד את התרומה של רפואה מותאמת טראומה. ובכל זאת, התקופה הנוכחית יוצרת חלון הזדמנויות. הציבור פתוח יותר מבעבר לשיח על בריאות נפשית, חוסן ורגישות, ומובילי מדיניות מחפשים פתרונות מעשיים לשיקום האמון במערכת הרפואית. דוגמה לפתרון כזה הוא "הכרטיס הסגול", מיזם של קרן בריאה והיפ"ם, כלי המאפשר לנפגעות ולנפגעי טראומה מינית לסמן לרופאים את הצורך בטיפול מותאם טראומה, מבלי שהם יצטרכו לחשוף את סיפור הפגיעה. הכרטיס מסמן לרופא את עקרונות הטיפול הנדרשים ומאפשר למשפחה לדעת כי היא בידיים בטוחות. מדובר בכלי פשוט עם עלויות מינימליות, אבל כזה שמגלם תפיסת עולם חדשה ויוצר שינוי מערכתי עמוק.

הטמעת עקרונות של רפואה מודעת טראומה היא השקעה באמון הציבור במערכת הבריאות. זו גישה שמחזקת את השותפות עם המשפחות, משפרת היענות לטיפול ומצמצמת עומסים מיותרים. זו לא רק שפה טיפולית אלא הבנייתה של תרבות רפואית שלמה, תרבות שבה כל ילד וכל הורה יודעים שרואים אותם ואת סיפור חייהם, ויש רצון לייצר מרחב רפואי בטוח עבורם. זו אחת המשימות הקריטיות של ימים אלו, המונחת לפתחם של רופאי המשפחה בקהילה ושל צוותי הרפואה כולם. אם יענו לה, תוכל רפואת הילדים להפוך לקו ההגנה הראשון לא רק מפני מחלות, אלא גם מפני העמקתן של טראומות המלוות דור שלם.

ד"ר חוה גדסי היא מנהלת רפואית בגושן ומיטל בנשק היא סמנכ"לית קרן בריאה. חברות בפורום מבט - קידום מערכת בריאות מותאמת טראומה.

מרכז גושן פועל לקידום בריאות ורווחת ילדים בקהילה, באמצעות תכניות והכשרת צוותי בריאות, מחקר, הנגשת מידע, וקידום מדיניות. קרן בריאה מקדמת בריאות נשים בישראל, בכל מעגלי החיים.