בריאות תחת אש: הצצה למערך הרפואה במלחמה

מערך האחים והאחיות בצה"ל קיים שנים רבות, אלא שלמרות התפקיד המשמעותי שלהם ברפואת השגרה, עד היום התפקיד שלהם זכה למוניטין של אפרוריות מה בהשוואה לרפואת החירום אותה מעניקים קציני הרפואה והפרמדיקים בשטח. אלה שפעולותיהם המיידיות יכולות לחרוץ את גורלו של לוחם לחיים או למוות. אלא שהמלחמה המתמשכת והצורך הגדול ברפואת שגרה דחפה את האחים והאחיות לקדמת הבמה, וחשיבות תפקידם זכה למשנה תוקף. למעשה, חלק מהלוחמים שנחשפו בזמן אמת לטיפולם המסור, החליטו להסב תפקיד ולהיכנס גם הם למערך הרפואה.

מחר יצויין בישראל את יום האח/ות הבינלאומי ושבוע האחיות הלאומי. לרגל המאורע החגיגי, החליטו בצה"ל לספק הצצה לתפקודם של האחים והאחיות הצבאיים במהלך השנה וחצי האחרונות, שבמלחמה הנוכחית לראשונה ובאופן חריג השתלבו במערך הטיפולי במהלך תמרון באזורי לחימה.

סגן א', הוא אח מרפאה באוגדה 143. בבוקר 7 באוקטובר הוא יצא לכיוון הגזרה יחד עם קמב"צית הרפואה של האוגדה. עוד לפני שהגיעו ליעדם, הם החלו לטפל בפצועים שנקרו בדרכם ודאגו לפינוים. בתפקידו סגן א' הוא אח באוגדת עזה ואחראי לרפואה הראשונית לחיילים בחטיבה הצפונית והדרומית וגם לגדס"ר הבדואי. "זהו גדוד של לוחמים מהעדה הבדואית, שמתנדבים לשירות בצהל, ומשרתים כלוחמי חי"ר על גבול עזה ובתוכה. זו אוכלוסייה מאוד ייחודית בטיפול שלהם, כי אצל חלק נכבד מהם הפעם הראשונה שהם רואים שירותי רפואה מודרניים היא בצה"ל", הוא מספר, וכדי להדגים הוא משתף על חוויותיו כאשר נכנס למספר פעילויות תמרון יחד עם כוחות האוגדה. "מאז שבעה באוקטובר, במקום לטפל רק בחיילים סדירים, אנחנו מטפלים במרפאות שלנו גם בהרבה מאוד אנשי מילואים. סדר הגודל של המטופלים שלנו גדל פי עשר בחלק מהזמנים. רפואת השגרה בתוך הרצועה מאוד מאתגרת, כי אין לך גישה לכל האמצעים שיש בחוץ, התקשורת היא לא תמיד ברורה, לא תמיד יש קליטה ואיך לתקשר עם המטופלים או עם המטפלים בשטח. אז כשאני נמצא בעורף, אנחנו מוצאים את עצמנו, נותנים הרבה מאוד תמיכה למי שנמצא בתוך הרצועה, אם זה להכניס אמצעים פנימה ואם זה להוציא את המטופלים החוצה. בניגוד למצבי שגרה, זו לא תמיד החלטה חד משמעית אם להוציא את המטופל החוצה או לא".

כמטפל וכקצין צעיר בצבא, א' היה צריך לקחת החלטות שכובד אחריותן היה משמעותי לכתפיים של מי שלא עשה שיקולים דומים במסגרת תפקידו באזרחות. "למשל, במקרה הכי שכיח, אם יש מישהו שמשלשל או חולה באיזושהי תחלואת מעיים, בטן, וירוס, חיידק, בתוך הרצועה, אני צריך לחשוב רבות האם צריך להוציא אותו החוצה ולתת לו לנוח וטיפול בחוץ, או להסתמך על האמצעים שיש לנו בתוך הרצועה, להשאיר אותו שם ולטפל בו שם, כשאני יודע שהאמצעים שם לא הכי טובים, והתנאים לא הכי היגיינים ונקיים. השיקול נוגע לשאלה האם לפגוע בכשירות המבצעית בצורה משמעותית בתוך הרצועה כשאני מוציא לוחם מהצוות שלו. זה שיקול שמאוד קשה לעשות אותו במהלך לחימה. היו מצבים שהיינו חייבים להוציא לא רק בן אדם אחד, אלא מספר אנשים החוצה, ולהעניק להם טיפול על הגבול, לחכות שהם יתאוששו, אפילו לשלוח אותם הביתה או לבירור, כי התנאים בתוך הרצועה לא יאפשרו לנו להשאיר אותם בפנים. פתאום כשאתה מקבל את ההחלטות האלו לטיפול בחיילים בתוך עזה, כשאתה יודע שנלחמים כאן ועכשיו לטובת ביטחון המדינה - אלה שיקולים שהרבה יותר קשה לקחת, בעיקר בתור מטפל וקצין צעיר בצבא".

מהפכה רפואית

290 אחים ואחיות מונה מערך האחיות בצה"ל, ומהווה חלק מרכזי במערכת הרפואה הצבאית, שמעניק טיפול רפואי לחיילים בשירות סדיר, בקבע ובמילואים. "בשנים האחרונות חלה מהפכה משמעותית במערך במסגרתה האחים והאחיות קיבלו סמכויות טיפול והיו בעלי יכולת לזהות מקרים רפואיים דחופים ולהתערב בזמן אמת", מספרת ר', האחות הראשית של צה"ל וראש תחום איכות השירות של חיל הרפואה, "המלחמה הובילה לצורך להכניס גם אחים ואחיות לחטיבות לצורך רפואת שגרה. חשוב לציין שהסמכויות של האחיות בצה"ל מורחבות בהרבה בהשוואה לאחיות באזרחות, ועם התמשכות המלחמה וכניסת הרופאים לתמרון שגורם להם להיעדר מהמרפאה, מי שהחזיק בפועל את רפואת השגרה ביחידות השונות היו האחיות. מכיוון שהרבה מאוד חטיבות היו בתמרון, נדרשה פונקציה נוספת כדי לתגבר את רפואת השגרה בשטח, וכך נכנסו לאזורי הלחימה גם האחים והאחיות".

לסגן ש', אחות חטיבת כפיר שאף נכנסה לעזה במסגרת תפקידה, חשוב להצביע על החינוך לבריאות שמעניקים האחים והאחיות ללוחמים "זה חשוב מאוד כדי למנוע מצבים של כניסה לאירועים רפואיים מיותרים. לפני כניסה לתמרונים אנחנו עושים להם שיעורים על למה חשובים אטמי אוזניים, ולמה חשובים משקפי מגן, ואיך למשל מונעים זיהומים ברגליים. צריך להבין שפטרת אצל לוחמים למשל יכולה לגרום לסיבוכים ולזיהומים של ממש, שתיאלץ אותם לצאת מחוץ לאזור הלחימה. היו אירועים למשל בתחילת המלחמה של לוחמים שנכנסו ללחימה עם עדשות מגע. בלחימה אי אפשר לשטוף או להחליף אותם, וזה מתלכלך מאוד מהר. ראינו שיש הרבה לוחמים שיוצאים החוצה עם זיהומים מאוד קשים בעיניים. אז הבנו שאנחנו צריכים לעשות סטופ, ולעשות להם שיעורים. בתמרונים הבאים לא היו מקרים כאלה יותר".

אם יש משהו שמרגש את סגן ש', זה להעניק טיפול ולדעת שהמטופלים מבינים את חשיבות התפקיד שלה במסגרת הלחימה "היה לנו לוחם בתחילת המלחמה שהשתתף בקרבות בבארי. אחרי שבועיים, האחות מתקשרת אלי ואומרת לי שהוא מתלונן על חוסר ראייה מוחלט. מחליטים לפנות אותו למיון ושם לא מוצאים שום דבר. ואני בקשר ישיר גם עם החייל וגם עם המפקדים שלו, שלא יודעים מה לעשות איתו. מה שעשיתי בעיקר זה להשרות ביטחון, למרות שבחיים לא נתקלתי באירוע כזה. שלחנו אותו לעוד חוות דעת והתייעצנו, ולבסוף מתגלה אצלו 'תסמונת המרה' בעקבות המראות הקשים שנחשף אליהם בקרבות בבארי, הנפש השליכה את הטראומה שלה על הגוף. רפואית הכל תקין, זה הכל פסיכולוגית. שלחנו אותו לפסיכיאטרים ולקב"נית והם ניהלו את כל התיק המורכב הזה. אחרי כשבוע של טיפולים, הוא דיווח על חזרה של הראייה. הפסיכיאטר המליץ לשחרר אותו מצה"ל. אבל הוא סירב. רצה מאוד לחזור לחברים, לצוות ולפלוגה, ולהמשיך להילחם", מספרת סגן ש' בהתרגשות. "נלחמנו מול המון גורמים, וקיבלנו עליו אישור שהוא יכול להמשיך להילחם, אבל שאסור לו להיכנס לתוך עזה. אחרי כמה חודשים, הוא קיבל אישור גם על כניסה לעזה. אחרי התמרון הראשון הוא יצא החוצה ובא לדבר איתי אישית. סיפר שלי שהחליט שהוא רוצה לצאת לקורס חובשים. שלאחר הטיפול היעיל בו הוא גם רוצה לתת מענה רפואי לחברים ולצוות, כיום הוא חובש בצוות שלו. זה מרגש אותי כחיל הרפואה, שאנחנו נותנים טיפול, והמשמעות של התפקיד מתגלה".