הצהרת התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בבחירתו מחדש של ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה שבירת מוסכמות. לפחות במובן אחד.
מעולם לא הביע נשיא אמריקני באופן כה מפורש ופומבי את העדפתו למועמד מסוים בבחירות בישראל. אבל למרות כל המהומה שמעוררת ההצהרה בקרב יריביו הפוליטיים של נתניהו, כמו גם בקרב אנשי המפלגה הדמוקרטית והממסד המדיני האמריקני המתעבים את ראש הממשלה, זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שבה נשיא אמריקני מנסה להתערב בפוליטיקה הישראלית.
נתניהו, קלינטון, חוסיין וערפאת בוועידה בוושינגטון, 1996. | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
קודמיו של טראמפ בבית הלבן עשו לא פחות ממנו, ואולי אף יותר, בניסיונותיהם להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל. הנשיאים ביל קלינטון, ברק אובמה וג'ו ביידן לא הסתירו את רצונם להביא להפסדו של נתניהו במערכות בחירות קודמות. אם חוזרים עוד לאחור, לתקופה שקדמה לעלייתו של נתניהו לראשות הליכוד, גם הנשיא ג'ורג' בוש האב פעל במרץ להביא להפסדו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר בבחירות 1992. הוא הצליח במשימתו, ובחירתם של יצחק רבין והקואליציה בראשות מפלגת העבודה באותה שנה העלתה את ישראל על המסלול ההרסני שהוביל להסכמי אוסלו.
הכי מעניין
גם לפלסטינים יש זכות הצבעה
עוד מוקדם לדעת אם מחוותו של טראמפ תשיג את ההשפעה הרצויה על הבוחר הישראלי. אבל בין שתמיכתו של טראמפ תסייע לנתניהו לנצח בזכות הכרת התודה של המצביעים על מדיניותו הפרו־ישראלית, ובין שלא, חשוב להכיר בכך שגורם זר אחר, שאינו ארצות הברית, מילא תפקיד משמעותי בהרבה בעיצוב תוצאות הבחירות בישראל.
הערבים הפלסטינים ומנהיגיהם, לצד המשטר האסלאמיסטי באיראן וגורמים אחרים המעודדים את סרבנותם ואת פעילות הטרור שלהם, השפיעו על הבוחרים הישראלים יותר מכל ממשל אמריקני, בין שהיה ידידותי לישראל כמו ממשל טראמפ ובין שהיה עוין כלפיה כמו ממשליהם של בוש האב ואובמה.
"אני תומך בהסכם אוסלו עד היום. החלופה, סיפוח יהודה ושומרון, תסכן את המדינה". ערפאת, רבין וקלינטון בבית הלבן, 1993 | צילום: איי. אף. פי
ההסבר פשוט. אילו הפלסטינים היו מתייחסים לתהליך השלום של אוסלו כהזדמנות להקים מדינה משלהם לצד ישראל, במקום כהזדמנות להגביר את מאמציהם למחוק את המדינה היהודית, קשה לדמיין את השינוי שחל בפוליטיקה הישראלית ואִפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה במשך תקופה ארוכה כל כך.
תומכי נתניהו יכולים להצביע על התפקיד העצום שמילא בשינוי הכלכלה הישראלית, שהייתה מבוססת על המודל הסוציאליסטי שהנהיגו מייסדי המדינה מתנועת העבודה הציונית. מדינת ישראל לא הייתה יכולה להפוך ל"אומת הסטארט־אפ", בעלת כלכלת שוק חופשי משגשגת ומערכת פיננסית של מדינה מפותחת, ללא מאמציו של נתניהו.
אבל הצלחתו בקלפי – הוא עמד בראש שש ממשלות שונות וכיהן בסך הכול 19 שנים, מתוכן 15 וחצי מתוך 17 השנים האחרונות – נובעת מכך שלפלסטינים הייתה מאז ומתמיד השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד מאז הסכמי אוסלו.
ההתנגדות לחשיבה משאלתית
מקומו של נתניהו בהיסטוריה, בניגוד לגל הביקורת העצום שהוטח בו מחוץ לישראל, נובע מכך שלמרות כל מה שאפשר לומר עליו, הוא היה המתנגד המרכזי לתוכניות "שטחים תמורת שלום", שנכשלו שוב ושוב.
במובן מרכזי אחד הוא תמיד היה שונה מיריביו בשמאל הפוליטי, וגם ממנהיגים שצמחו בליכוד, כמו ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט. שרון ואולמרט פירקו למעשה את הליכוד ב־2005 כדי לאפשר את הנסיגה מרצועת עזה. הנסיגה הובילה להקמת מדינת חמאס ברצועה ב־2007, ובסופו של דבר לאסון 7 באוקטובר 2023.
אבל בניגוד להם, או לרבין, שמעון פרס, אהוד ברק, ציפי לבני ויאיר לפיד, שהתמודדו אף הם מול נתניהו בבחירות, הוא מעולם לא נכנע לאותה חשיבה משאלתית על השלום ועל הפלסטינים ובעלי בריתם האיראנים.
נפתלי בנט ויאיר לפיד | צילום: איתי שקד
אילו הפלסטינים היו מסוגלים לשלם את המחיר שנדרש מהם תמורת מדינה עצמאית – לחיות בשלום לצד ישראל – אפשר להניח שההיסטוריה הפוליטית של ישראל הייתה נראית אחרת לחלוטין בשלושים השנים שחלפו מאז ניצחונו הראשון של נתניהו ב־1996. האפשרות הזאת הוצעה להם שוב ושוב בידי נשיאים אמריקנים שהתנגדו לנתניהו.
האמריקנים נוטים לבחון את הפוליטיקה הישראלית דרך הציפיות והרצונות שלהם בנוגע לאופן שבו מדינת ישראל צריכה להתנהל. אבל הישראלים, כמו אזרחיה של כל מדינה דמוקרטית אחרת, מצביעים בהתאם לאינטרסים שלהם.
רוב הישראלים קיבלו בברכה את הסכמי אוסלו ואת התקווה לשלום שהם הביאו עמם. אלא שאמריקנים ואחרים, המאשימים את נתניהו בהיעדר השלום והיו מעדיפים לראות מנהיגים ישראלים נוחים יותר להשפעה, התנהגו כאילו כל מה שעשו הפלסטינים מאז אוסלו כלל לא התרחש.
וושינגטון נגד ביבי
ניסיונותיו של הנשיא בוש האב להפיל את שמיר היו קשורים להתעקשותו של שמיר להמשיך לתמוך בבנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.
ב־1996 עשה קלינטון כמעט כל דבר אפשרי, מלבד לעבור בעצמו מדלת לדלת בתל אביב, כדי להביא לבחירתו של שמעון פרס לאחר רצח רבין ב־4 בנובמבר 1995.
למרות הפופולריות הרבה של קלינטון בקרב הישראלים, הוא לא הצליח למנוע את ניצחונו של נתניהו. הסיבה לכך הייתה גל פיגועי הטרור הפלסטיניים, לצד סרבנותו של מנהיג הפלסטינים יאסר ערפאת, שבנכונותו לעשות שלום תלו האמריקנים וישראלים רבים תקוות גדולות.
לקלינטון היה מזל רב יותר ב־1999. העדפתו לאהוד ברק, אז מנהיג מפלגת העבודה, זכתה לרוח גבית בשל התפיסה שנתניהו נכשל בתפקידו ובשל העובדה שרוב הישראלים עדיין היו מוכנים לתת להסכמי אוסלו הזדמנות.
אבל שוב התברר שלפלסטינים הייתה השפעה רבה יותר על הבוחר הישראלי מאשר לאמריקנים.
אם ברק החזיק מעמד בתפקידו רק מעט יותר משנה וחצי, הרי זה משום שבוועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 דחה ערפאת הצעה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית כמעט בכל שטחי יהודה ושומרון, בחלק מירושלים וברצועת עזה.
במקום זאת, אותו רוצח שטוף דמים הגיב בפתיחת מלחמת התשה של טרור, שנודעה בשם האינתיפאדה השנייה. היא נמשכה עד 2005 וגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים ושל פלסטינים רבים עוד יותר.
אריאל שרון בסקירת מקומות אפשריים ליישוב מפוני חבל עזה. מאי 2005 | צילום: אבי אוחיון - לע"מ
האירועים הללו הביאו לעלייתו של שרון, שהחליף את נתניהו בראשות הליכוד, לשלטון, ולמעשה חיסלו את מפלגת העבודה ככוח מרכזי בפוליטיקה הישראלית.
לאחר שהנסיגה של שרון מעזה בקיץ 2005 התבררה כהרסנית לא פחות מהסכמי אוסלו, הוביל נתניהו את הליכוד בחזרה לשלטון ב־2009. שרון כבר נטש אז את המפלגה לטובת קדימה, מפלגת המרכז שהקים עם כמה ממנהיגי העבודה לשעבר.
ניצחונו של נתניהו ב־2009, כמו גם ניצחונותיו שבאו אחריו, נבעו במידה רבה מסוגיות ביטחוניות ומהתנגדותו להקמת מדינה פלסטינית.
הנשיא ברק אובמה ויועציו למדיניות חוץ תיעבו את נתניהו וקיוו בגלוי להפסדו בבחירות 2013 ו־2015. הם אף העבירו בעקיפין כספים ליריביו באמצעות מענקים של מחלקת המדינה האמריקנית.
אבל המאמצים הללו נכשלו. הם נכשלו משום שאפילו ניסיונו של אובמה להטות את המגרש הדיפלומטי לטובת הפלסטינים לא הצליח לשכנע אותם להכיר בלגיטימיות של מדינה יהודית.
הישראלים נותרו חלוקים בסוגיות רבות, ובהן הדרישה לחייב חרדים להתגייס לצבא ולהתפרנס מעבודתם, וכן הצורך לרסן את בית המשפט העליון של המדינה היהודית, שצבר כוח בלתי מרוסן. רבים גם מטילים על ראש הממשלה את האחריות ל־7 באוקטובר, משום שהאסון התרחש בתקופת כהונתו.
ואולם, יריביו של נתניהו כבר אינם תומכים בפומבי בהקמת מדינה פלסטינית ובמדיניות "שטחים תמורת שלום", גם אם חלקם היו רוצים למעשה לחזור למדיניות הכושלת הזאת.
קואליציית "רק לא ביבי", שבראשה עומדים כיום הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ומפלגתו ישר, מקווה שלמרות תמיכתו של טראמפ, המחלוקות הפנימיות והעייפות הציבורית משלטונו הממושך של נתניהו יביאו להפסדו ב־27 באוקטובר.
אייזנקוט | צילום: צפריר אבייב, פלאש 90
אבל כל עוד הפלסטינים רואים בזהותם הלאומית דבר הקשור בקשר בל יינתק למאבק בן מאה שנים בציונות – כפי שהמחיש הטבח ב־1,200 בני אדם בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023 – הימין הישראלי ימשיך להיות כוח דומיננטי.
רוב יריביו הפוליטיים של הימין ימשיכו לנסות להציג את עצמם כמי שמסכימים עם נתניהו בשאלות היסוד של מלחמה ושלום עם הפלסטינים ועם ארגוני הטרור האחרים הנתמכים בידי איראן.
ההסכמה הרחבה נגד הקמת מדינה פלסטינית ונגד נסיגות טריטוריאליות אינה יכולה להישבר באמצעות לחץ או שכנוע אמריקני. היא תוכל להשתנות רק כאשר הפלסטינים ותומכיהם במקומות אחרים יוותרו על המיזם האנטי־ציוני. פירוש הדבר הוא שבסוגיה הזאת לא צפוי שינוי בעתיד הנראה לעין.
בעלת ברית, לא מדינת חסות
ההכרה בכך אינה אומרת שלהעדפות האמריקניות אין כל השפעה על הבוחרים בישראל.
ישראלים אינם אוהבים שמתייחסים למדינתם כאל מדינת חסות, ונתניהו הצליח לנצל את התחושה הזאת פעם אחר פעם. הדבר בלט במיוחד כאשר נשיאים כמו אובמה וביידן ניסו לכפות על ישראל ויתורים אובדניים לפלסטינים, או להגביל את יכולתה להגן על עצמה ולהביס אויבים כמו חמאס ואיראן, כפי שניסה ביידן לעשות לאחר 7 באוקטובר.
ג'ו ביידן. | צילום: AFP
ובכל זאת, אחת המשימות החשובות ביותר של כל ראש ממשלה ישראלי היא לשמור על היחסים עם בעלת בריתה היחידה של ישראל שהיא מעצמת־על. הסיוע הביטחוני האמריקני והתמיכה הדיפלומטית שוושינגטון מעניקה לישראל אינם ניתנים להחלפה במקורות אחרים. חוסר יכולת מובהק לנהל את היחסים האלה הוא חיסרון פוליטי משמעותי.
יכולתו של נתניהו לגייס תמיכה מבית נגד לחץ אמריקני לעשות דברים שרוב הישראלים מתנגדים להם נובעת מהחלטתם של הפלסטינים ואיראן להמשיך לדבוק במלחמה שמטרתה השמדת ישראל ורצח עם של היהודים.
אם טראמפ זכה להערכה בעיני ישראלים רבים, הרי זה משום שבאופן כללי הוא פעל כמי שמבין את המציאות הזאת.
אפשר לטעון שהמסר ששיגר הנשיא האמריקני לישראלים עשוי לשכנע חלק מהם, ובמיוחד מצביעי ימין, שהמשך כהונתו של נתניהו חיוני להבטחת הסיוע האמריקני להשלמת המלחמה בחמאס ובאיראן בשנתיים הקרובות.
אף על פי כן, שום דבר שטראמפ יאמר על נתניהו, וגם לא גל הגינויים החריפים שמשמיעים רוב הדמוקרטים בארצות הברית בדרישה להדחתו, לא ישפיעו על הבוחר הישראלי כמו ההבנה שהשנאה המתמשכת מצד הפלסטינים והאסלאמיסטים בעולם הערבי והמוסלמי מחייבת אותו להמשיך להצביע על בסיס שיקולי ביטחון, ולא על בסיס סוגיות פנים.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
